לא יודעת מה איתכם אבל לי רע אני מרגישה עיינים יבשות-יבשות מידי שמרגישות אבל נאטמות.
ואנ י מרגישה של מחנק של גרון שרוצה לצעוק אבל נאטם.
ואני מרגישה בן אדם שסוגרים עליו והוא בעצמו נאטם מרוב דברים שיש לו להגיד.
אני לא יודעת מה לעשות או לחושב.
איך להתנהג?!
באיזה דרך לחשוב?! לגרום לי להאמין שאני יצליח ואז להתאכזב שלא? או להסביר לי שאני לא יצליח ואז פחות להתאכזב אבל אז בעצם לבוא בגישה לא נכונה?!
אוף אני כל כך רוצה ואני כל כך מאמינה בזה וחולמת על זה וחושבת שזה יעזור לי,אבל, אם לא?!אם זה לא יילך?
אוף נו.
אתם מכירים את ההרגשה שבאיזה שהוא שלב אתה הולך להפרד מאדם לנצח??
נו אז הנה זה בא אחותי מתגייסת וזה גם לא יהיה לנצח(טפוטפוטפו) אבל זה לא יהיה אותו דבר.
אוף אחותי הגדולה האהובה שלי החברה שלי זהו? נו היא תלך לצבא והיא תחזור כל שבוע לשבוע אבל עדיין לא יההי לה זמן וכוח ואוף נו זה מרגיש כאילו זה לנצח.
לא רוצה לא רוצה להפרד.!!!מה תעשו לי?!
אני מרגישה שאנחנו שוכחים לפעמים וזה הופך להיות לעיתים קרובות מידי.
הטקסים ליום השואה כבר לא כמו שהיו פעם זה כבר ברמה אחרת זה כבר לא עצוב זה כבר לא מרגש זה כבר לא משאיר זיכרון בך.
ומה אם זה ישכח?! מי יהיה כאן להזכיר!?
יום השואה הזה הרגיש לי רע יותר מתמיד אף אחד לא באמת הרגיש שזה יום השואה זה היה ברמה אחרת לגמרה- ברמה הרבה יותר נמוכה וזה חבל וזה עצוב וזה לא עסק ככה..
*מבטיחה לזכור ולא לשכוח- לעולם*
ועוד מעט זה מגיע.נפרד מהשכבה וזה באמת לנצח זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר וכל העניין הזה מפחיד.
הקשרים יפרמו ואני יצטער על זה אבל זה קשה..
ועכשיו בשכבה אני מרגישה בודדה אבל עדיין, קשה להתנתק קשה לעזוב כזה דבר.
זה רע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
