תזדיינו, טוב?!
כל מי ששיקרתי לו: לא! לא התגברתי!
אני אוהבת אותה יותר משאני אוהבת תחיים!
כל מי שאמרתי לו שכבר אין סיכוי, שכבר עברתי הלאה:
מבחינתי, הסיכויים הם 100! לא עברתי הלאה, ורק להיפך! כמו חור שחור, מושכת אותי אליה ולא נותנת לצאת.
יש שני דברים שאני הכי רוצה עכשיו בעולם:
1)אותה.
2)למות.
אבל אני לא אמות, כי אני רוצה אותה.
אני חיה בשבילה.
אני מתעוררת כל בוקר רק בשביל לראות את הפנים היפות שלה.
אני לא אמות, כי אז לא יצא לי לחבק אותה יותר. לא יצא לי להסתכל לה בעיניים יותר. לא יצא לי לעשות הכל בשבילה יותר.
כבר הצעתי כל מה שבנאדם יכול להציע, ויותר!
היא לקחה הכל והלכה.
היא בכתה על זה יומיים,
אני בוכה על זה כבר 3 חודשים.
להתרחק זו לא אופציה.
היא חרוטה לי על הלב כל כך עמוק שכבר שום דבר לא יכול להוציא אותה משם, חוץ מלעקור לי את הלב, אבל גם את זה כבר אי אפשר לעשות, כי הלב שלי נמצא אצלה. היא לא נותנת, היא שומרת לעצמה. אסור לגעת, אסור לשנות, אסור להרפות.
אני שונאת אותה, אבל כל כך אוהבת אותה.
כל מילה שנייה בראש שלי היא השם שלה.
בחיים שלי לא הרגשתי ככה.
בחיים לא ידעתי כמה אפשר לרצות למות.
כמה אפשר לרצות לעשות משו שאי אפשר לעשות.
כמה אפשר להתפלל למשו שפשוט לא קורה ולא יקרה.
ובכל זאת היא נותנת תקווה שיקרה, אבל לא קורה. וכנראה לא יקרה בזמן הקרוב.
אני אפשרות ב' בשבילה.
היא אומרת שאני האחת והיחידה.
היא אומרת שזו רק אני, לנצח. שאני האישה שלה.
היא אומרת ש"לכי תדעי מה יהיה בעתיד".
היא אומרת שהיא אוהבת אותי.
היא אומרת שהיא עוד לא בטוחה, ועדיין מפחדת.
אני אפשרות ב' בשבילה.
למרות כל מה שהיא אומרת.
אתם לא רואים?!
אני רואה...
בחיים שלי לא אהבתי מישהו או משהו כמו שאני אוהבת אותה.
תזדיינו! אני לא מסתירה יותר ולא משקרת!
השם שלה הוא מה שחרוט לי על היד!
השם שלה הוא מה שחרוט לי גם על הלב. אבל הלב שלי לא הגליד והשאיר צלקת..
הלב שלי ממשיך לדמם.
במשך 3 חודשים שנראים ומרגישים כמו 3 נצחים.
כמה אפשר לחכות?
כמה אפשר להתחנן?
כמה אפשר להתחרט?
כמה אפשר להציע?
כמה אפשר לתת?
כמה אפשר לסבול?... למענה.
בלי סוף.
אין דבר ששווה את החיים שלי יותר ממנה.
אני אמות בשבילה, אבל לא אמות רק כדי לראות אותה שוב.
היא בכתה לי אגם, אני בוכה לה אוקיינוס.
אני אשמה.
אני מטומטמת.
לא הערכתי את מה שהיה לי.
רק עכשיו הבנתי מה היה לי..
רק עכשיו הבנתי מה היא שווה.
רק עכשיו הבנתי שאני שונאת אותה.
רק עכשיו הבנתי שאני לא מסוגלת בלעדיה.
רק עכשיו הבנתי שהיא, באמת!, האחת בשבילי. ולא רק כאילו. לא רק בתור מילת עידוד.
מה אני לא עושה בשבילה?
את כל המאמצים והאנרגיות והזמן שלי אני נותנת לה. הכל בשבילה. במתנה!
ומה כבר ביקשתי בתמורה? שתבין??
לא, היא לא מסוגלת להבין. היא לא יכולה.
יש לה חבר.
מה יחשבו?
זה לא יפה.
היא לא תבין.
מסכן...
אני בשבילה אפשרות אחת מתוך רבות.
היא בשבילי האפשרות האחת והיחידה.
אין לי יותר ממנה.
היא זורמת לי בעורקים...
הדרך היחידה להוציא אותה משם היא...
לא.
אני רוצה עוד לראות אותה.
לכן היא בחיים לא תצא.
זה מעגל.
מעגל של כאב וסבל.
למה? בשביל מה?
בשבילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
