מאת:ספנסר ג'ונסון.
שאלתי את עצמי מה אני רוצה מעצמי, למה אני מצפה. ולא היתה לי תשובה.
פשוט לא ידעתי איך לענות עליה, ממה להתחיל. חשבתי על הריקוד, כמה שאני אוהבת, וכמה שאני רוצה לדעת עוד ועוד לרקוד, ולרקוד כמה שיותר יפה וטוב. ידעתי שאני לא מסופקת מעצמי, כי כמה שאני יודעת דברים מעולם הריקוד, תמיד יהיו עוד.
חשבתי על המקצוע שלי לעתיד, פסיכולוגיה. כמה שזה מענין אותי וכמה שהייתי רוצה ללמוד על זה כמה שיותר.
חשבתי על פילוסופיה, על איך שאני תמיד מנתחת דברים. מה אני יודעת על פילוסופיה?
אני רוצה ללמוד, ללמוד. להכיר, כן, אני רוצה להכיר. וכך הגעתי למסקנה שמה שאני יודעת זה לא מספיק, וזה לא מספק אותי
ובשביל זה אני צריכה לעשות מעשה. עכשיו אני באה בגישה אחרת, אחרי שקראתי את מה שקראתי. אבל אני חושבת שזאת המסקנה שהגעתי אליה אז.
אז ביום שני (אתמול), הלכתי לאבא שלי, וכשהייתי אצלו נזכרתי שפעם הוא הראה לי ספר ואמר לי שכדאי לי לקרוא אותו כי זה ספר עם מסר. הוא אמר שזה סיפור נחמד וקליל.
הוצאתי את הספר מהמדף והתחלתי לקרוא:
שם הספר: "מי הזיז את הגבינה שלי?"
מאת: ספנסר ג'ונסון.
היום סיימתי לקרוא את הסיפור, זה לא סיפור ארוך.
הספר מספר על הפחדים שלנו כבני-אדם, ועל ההתמודדות שלנו עם שינויים.
כשקראתי את הספר, חשבתי על הפחד שלי ללכת לחוג מחול, על הפחד שהבנות בחוג לא יקבלו אותי יפה, ולא ירצו אותי.
פתאום הבנתי כמה שזה חסר משמעות לעומת מה שאני רוצה. ומה שאני רוצה, זה ללמוד מחול. זה מה שחשוב לי.
נזכרתי שכשדיברתי עם ענת, דיברנו על הפחד שלי ללכת לחוג, והיא אמרה שאין לי מה לפחד ושאם לא יהיה לי טוב אני יכולה
לעזוב ולחפש מקום אחר.
אני יודעת שזה קשה, אבל אחרי שקראתי את הסיפור הבנתי שהפחד השתלט עלי ועכשיו קשה לי להתרגל לשינוי, שאני כבר לא בחוג
במתנ"ס ההוא, ואי-אפשר להחזיר אותו. (החוג נסגר בגלל חוסר רקדנים)
הגבינה שלי זזה, ואני הולכת אליה, שוב, ואני לא מוותרת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
