סתם, הכל סתם.
סתם היה בא לי לכתוב עוד פוסט.
סתם דיברתי איתו, עם הילד שאני הכי אוהבת בעולם.
חיכיתי לרגע הזה, והוא הגיע. החוש שלי הורה לי שהוא הולך לדבר איתי באחד מהימים הקרובים, וזה הגיע.
זה היה צריך להגיע מתישהו.
פשוט נמאס לי מזה. נמאס לי שאנחנו לא יכולים להיות ביחד. כנראה שנועדתי להסתכל על מערכות יחסים מהצד, אבל זה פשוט נמאס. אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
אני חושבת עליו הרבה, יותר מידי, כבר הרבה זמן. אנחנו מתקרבים,
אני יודעת, שהוא גם בענין, אבל משהו עוצר. זה ביליתי אפשרי.
כי אני לא חברותית, כי אני בהתחלה מאד סגורה. אני יודעת. דיברנו וזאת היתה שיחה לא מוצלחת.
לו לא היה מה להגיד, ואני, לא הצלחתי לפתח שיחה. אני לא יודעת איך הבנות עושות את זה, אני לא חברותית, אני סתם
עוד ילדה מפגרת שנולדה בעולם הזה.
נמאס לי, מבחוץ זה נראה כאילו הכל בסדר, אבל הלב שלי, הלב שלי קורס. הוא צועק לעזרה, אני צריכה עזרה.
אני רוצה למות. אני לא רוצה יותר לחיות.
אני לא רוצה יותר להרגיש,
אני לא רוצה יותר לדבר,
אני לא רוצה יותר לשמוע, לחוש,
לחשוב, לפחד.
אני לא רוצה להסתבך בדברים, אני לא רוצה דברים רעים יותר.
כי יש יותר רעים מאשר טובים. אני מרגישה רע, כמו שמישהו עושה לי טובה שהוא מדבר איתי,
אני מרגישה בודדה. אני יודעת שהצלחתי להשיג בשנתיים האחרונות 2 חברות טובות,
אבל אני לא רוצה את השאר, את השנאה הזאת של האחרים, את הצחקוקים שמאחורי הגב שלי ואפילו לידי.
אני באמת לא רוצה.
והנה התחיל החופש, ואני הולכת לעשות הרבה דברים, אפילו שהם עדיין לא ברורים.
ענת אומרת, שזה לא משנה שאחרים שונאים אותי, אבל לי זה כן משנה. זה אפילו מאוד משנה לי.
למען השם, שיום אחד אני ארגיש שאוהבים אותי. שאני ארגיש שרוצים אותי. שאני אהיה חופשיה.
הרבה פעמים, כשאני נמצאת עם אנשים אני מרגישה כלואה, אני מפחדת להגיד דברים, שמה לא יצחקו עליהם,
שלא ילעגו למילים שלי, אז אני שותקת. השתיקה הזאת, ארוכה, גורמת לאחרים, כנראה, להתרחק ממני.
אחרי הפגישה האחרונה שלי עם ענת, הבנתי שאני לא צריכה את החיים האלה, ושאם אני אתאבד, אולי סוף-סוף יהיה לי כבר
שקט, ואני לא אצטרך להוכיח את עצמי, ולהראות לכולם מה אני שווה, כי במילא כשאני בחיים אני לא עושה את זה.
אני לא יכולה להתאבד, כי אם אני אתאבד, אמא שלי תאבד אותי ויווצר מצב לא נעים. החיים שלה יקרסו, ואסור שזה יקרה, באשמתי. אני מפחדת לעזוב את הכתיבה, כי אני יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו, ואני לא רוצה.
שוב בכי, שוב כאב, שוב סבל. לא רוצה את זה, אבל זה כלוא בתוכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
