קשה לי. קשה לי כלכך.

אחרי השיחות איתך אני בסדר, אבל שאני מגיעה הביתה. אני מתחילה לעקל הכל

ואז הכל מתפרץ. העצב הדמעות הבדידות.

אז קשה לי להגיד דברים בפרצוף מה אני יעשה?!

אני בן אדם ביישן כלכך. אפילו שאפחד לא יבין כי ניראה כאילו ישלי ביטחון עצמי. בתוך עצמי. אפילו חיבוק קשה לי לתת.

כי לפעמים זה כלכך לא אני.

ונמאס לי להיות לא אני. אבל אם אני אהיה אני. אנשים ייעלבו.

כי "למה את לא מחבקת אותי ואותה כן!?"

כי אותה אני יותר אוהבת זה למה.

נמאס להיות כזאת צבועה ונמאס לי לסבול.

ואתה. אתה משו מיוחד.

איך בנאדם אחד יכול לגרום לי כלכך הרבה סבל מצד אחד ולעשות אותי מאושרת מצד שני?!?!?#@?

תסביר לי איך. תסבייירר לי.

למשנה מה תגידו ולמשנה מה אתם חושבים. זה לא זה.

זה פשוט הכל ביחד.

אין לי כבר כוחות לחלק החברתי שבי. הם פשוט אזלו.

אז מה אם כל פעם אני אומרת לעצמי עכשיו תתקרבי לאנשים. זה אפעם לא קורה.

ואני יכולה להגיד את זה 1000 פעם. ואם אני יעשה את זה אני אתחרט על זה. אז למה לעשות בכלל?

אז יום אחד מאושרת. ויום אחד בדיכי קשה. כיף לא?

באלי כלכך להיות מישהי אחרת. להיראות אחרת,להיות אחרת,אישיות אחרת,עיר אחרת,חברים אחרים. נמאס לי להיות תקועה בחור הזה. ולא אכפת לי שתחשבו שאני כלבה,זונה,מפגרת,מטומטמת כי מזה בעצם משנה?!