טוב הגיע הזמן להיכנס לפה שוב לא?
אז הגרמני שלי פה כבר יותר מחודש פה ושם
כמעט כל יומיים הוא ישן אצלי עכשיו הוא בכלל נשאר אצלי
לאיזה שבוע כי לקרובים שלו יש עוד אורחים.
אני אוהבת אותו אבל אני עדיין מפקפקת בעצמי האם זו
האהבה שתמיד מחכים לה זאת שתסחוף אותך מהרגליים
שלא תוכלי לנשום מרוב הפרפרים בבטן....
כי הפרפרים נעלמו כשהוא חזר לפה, חוץ מכמה פרפרים
לעשר דקות הראשונות שראיתי אותו שוב אחרי כמעט 4 חודשים שלא היה פה.
הם לא חזרו... בהתחלה היו הרבה פרפרים, פשוט המון.. עכשיו אין.
גם המשיכה נראה כאילו לא נמצאת - הפיזית בכל מקרה והוא לא מכוער
בעיניי הוא נראה טוב אבל משהו חסר והעין שלי פוזלת אל האקס
המיתולוגי שברגע שנפרדתי מהחבר הקודם רצתי אליו.
כן אני יודעת זה רע שאני רצה לאותו בן אדם שוב שוב, אותו בן אדם
שלא רוצה אותי אלא בעיקרון רק את הגוף שלי , שרוצה אותי כידידה
שמדי פעם הוא מגיע איתה למיטה. אותו אדם שגורם לי לפעמים להרגיש כאילו
אני אותה ילדה חסרת ביטחון לחלוטין כמו שהייתי בחטיבת הביניים ולפני.
אני לא מצליחה להבין מה מחזיק אותי קשורה אליו כל כך למה יש בי עדיין
רצון אליו ולמה כשאני פוגשת כל פעם מחדש יש שם רצון קטן לקפוץ עליו
בו במקום והוא רואה את זה.
כמה רציתי ויכול להיות שאני עדיין רוצה שהגלגל יסתובב וזה יהיה הפוך אבל
אני לא מצליחה להתנתק ממנו כדי שזה יקרה.
וכל זה דופק לי הכל , טוב לי עם הגרמני, הוא מעריץ אותי ועושה כמעט הכל
כדי שיהיה לי טוב.
אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שבוא אני ארצה אפילו אם לא
אשכרה אעשה את זה, מצב שבוא אקפוץ עליו כמו על האקס ההוא.
ושתבינו מצד אחד הגרמני זה בן אדם שאני רואה את עצמי מתחתנת איתו
שזה הבן אדם שאני צריכה להתמסד איתו אבל מצד שני אני מרגישה
שהאקס זה מי שהגוף שלי ויכול להיות גם הלב שלי עדיין משתוקק אליו
ומדמיין אותו בתור מי שאני אתחתן איתו ולמרות הקשיים והסקס המעולה
(שעדיין לא ממש עשיתי), איתו אני אמצא את עצמי.
נכון שיש לי ראש חולה נפש?
אבל זה מה שעובר לי בראש יותר מדי.
הגרמני אמור לעזוב בסוף מרץ ואני בסוף אתגייס ביום ההולדת שלי( איזה
מזל יש הא?! פאק)
גיוס שבועיים אחרי סיום המכללה, פאק!
ולפני שאני אתגייס אולי אני אצליח לטוס לשבוע לגרמני אבל מה אחר כך?
מה אחר כך?! הוא מתחיל אוניברסיטה ויוכל אולי לבוא לארץ אליי אחרי
כל שני סמסטרים נראה לי ולתקופה מאוד קצרה שאני ממילא אהיה בה בצבא.
כן רוב הסיכויים בקרייה אבל בכל זאת..
מה אני אמורה לעשות? כמה בכיתי וכמה הייתי הרוסה וכמה השתגעתי בארבעה
חודשים שהוא לא היה פה.. אני לא מצליחה לראות את עצמי עוברת את זה שוב
מה לעזאזל אני יכולה לעשות?
אסור לי לחשוב על זה עכשיו אני צריכה לחשוב על זה רק כשהוא יעזוב
אבל המחשבות האלה לא עוזבות לי את הראש...
נשבר לי..
למישהו יש איזה כדור שירפא את הכל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
