הפסנתר הטכניוני
המפתח לקופסה הנעולה.. |
| 2/2008
 בה"ד 11 - הסוף
למרות הכל יצאתי עם הרגשת החמצה.
כאילו רק חצי ממני היה שם. ורק חצי ממני ראו.
אין לי הרבה מה להתפלא, מה שאתה מראה זה מה שאנשים רואים, זה מאוד פשוט. ואני לא מראה אותי.
כמה אפשר היה לעשות בימים בודדים ולא עשיתי. וכן, אנשים מסוימים כן רואים. אבל זו עשירית ממה שזה יכול להיות. אני לא אומרת ולא עושה מספיק, וככה זה גם נראה. זו הרגשה מתסכלת. אתה פוגש אנשים חדשים והתקווה היא שהם יראו אותך איך שאתה, יעריכו אותך על כל מה שאתה באמת. ובמקום זה - מצאתי את עצמי במקום חבוי שכמעט אף אחד לא מצליח לראות דרכו. וזה עצוב לי.
ומה שאני עושה בחיים לא משנה את זה. זה לא משנה שהצלחתי במשהו, זה משנה רק לי, בראש. ואולי לעוד כמה אנשים שיגידו - כל הכבוד. אבל מה זה באמת שווה? שום דבר. מה שמשנה הוא איך אנשים מדברים אליך. איך הם מסתכלים עליך. האם הם באמת, באמת מכירים אותך. ויש לי חוסר נוראי בזה. לא יודעת אם זה לגמרי רציונלי, כנראה שלא.
בסך הכל היה כיף בהכנה הזו, בצבא הזה החטוף שקיבלתי. במעבר מאוהלים לחדרים כשהיתה סופה וגשם. זו חוויה, וזה בתכלס מה שהלכתי לחפש שם. אבל לא הייתי חזקה מספיק, ולא תפקדתי איך שהייתי אמורה לתפקד.
ביום שלישי בה"ד 1. הקורס האמיתי. במקרה, כמובן, שאעבור את המבחנים של הכניסה. (נקווה שככה גם יהיה). זו חוויה וזה משנה אותך. וזה חשוב לעבור את זה.
אוראל נסע לפני חצי שעה. האמת שהזלתי דמעה קטנה בדרך הביתה. רק כי זה קצת לבד. וכי אני צריכה להשלים עם אמא בשביל שיהיה לי מישהו בבית לדבר איתו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sweet Pepper