הפסנתר הטכניוני

אז במכונית בחושך בפאתי תל אביב כשעוד לא הכרתי אותך.

שמת ראשך המתולתל עליי ונרדמת, אני הייתי שומרת

עליך. ובמחשכי הדרום בדרך מהירה כוכב לא נראה, הנחתי ראשי

על כף ידי וראיתי אותך נוהג, את פניך מביטות קדימה..

וחשבתי כמה עוד דרכים נעבור. וחשבתי, איך זה ירגיש,

לחבק אותך.

באמצע קוצרים ומדבר וחושך. להפוך עלינו את השמיים.

הנשיקה הרכה שלך בערה על הלחי עוד שעות רבות אחרי שהלכת. הייתי

כבר במיטה מכוסה בשמיכה ונכנסת.

נקשרתי לריח שלך ולטעם של שפתיך. נקשרתי לטון הדיבור שלך כשאתה

מדבר בשפה הזרה. לשתיקות שלך כשניגנתי. ובכל זאת אנחנו איננו פאזל

מושלם. אף אחד לא.  ואני ראיתי רבים אחרים וכאבתי אחר בכל מאודי. דמותו נחרתה

בראשי ולבי, ובכל זאת לא נרקמו עור וגידים בינינו. גם לא קורי עכביש.

נסעתי באוטובוסים עם מוסיקה לא לי, רוח העיפה שדות בפניי ולא ידעתי

אם ישר או הפוך. הייתי, למשך שנה, בוגרת בעשר שנים מעכשיו.

ואיתך..

נפתחה הקופסה והוציאו משם בגדים ישנים, ומצעים, ובדים מאובקים

שמוסיקה עוד נשמעת בתוכם, כמו זמיר מתעורר...

וכל הצבעים קרובים אליי יותר. כאילו יש משהו שמושתל שם ועוזר לי

לנשום. ציפורים עפות ברוח. המדבר שקט ושליו. ויבש, וחם. עמדנו שם

מחובקים ושמענו את השקט, ביחד. אולי עוד לא בטחת בי אז. אולי אני עוד לא

בטחתי בך.

בסופו של דבר שנינו חבולים..