הפסנתר הטכניוני

עלה אשר
בבוא הסתיו הועף ולא
חזר. כולם חיכו לבוא החורף.

אך הוא מיאן
חיכו עם תפילות שלא ,חלילה
יעשה את שכהרגלו

הורס.
והוא כהרגלו
הגיע והרס.

חפרה
הילדה הקטנה את
העלה מתוך השלג

והיה שלה.

***

המלים שכתבתי לך עברו במסדרונות לבי מבלי להקיש בדלתות. מדי פעמים הגיחו מן הדלתות דמויות שחורות שער, שחורות לבוש. הסתכלו בשתיקה על התהלוכה קורנת העיניים הזו, הקשיבו. התלחשו, כל אחת לעצמה. ובמסדרונותיי פניות.

ומלים שכתבתיך עוברות דרך בקרים רחוקים, דרך כפרים ערים וארצות, מחפשות אותך. את הלב שאיננו נגוע. והן מושיטות ידיים לתפוס את הרע שבך אך ידיהן כולאות אוויר. הן אינן מרגישות מאום.

***

עיניים עצומות, ומצח ללא קמטי דאגה. שינה שקטה בחדר שקט שתריסיו מוגפים, ודלת פתוחה לכדי חריץ מואר. ירח מאיר ולוחש לעצמו, איננו חודר, איננו מפריע את חשכת החדר הרך, שבו נעליך הגדולות זרוקות האחת על הצד, ישנות יחד איתך, שותפות לשלווה.
אני רואה אותך ומרגישה אותך נושם. נשימתך חמימה על פניי, אינך מרגיש אותי יקירי אך אני כאן. לידך ובתוכך, מרגישה.
ללטף אותך בשנתך. את לחייך הרכה, את עיניך, תלתליך המרדניים הפזורים על הכרית..

***




אני אוהבת אותך.