הפסנתר הטכניוני

טיפות על השמשה יבשו כמו בשמש ואני נשמתי, בפעם הראשונה מאז. לא יודעת מה גרם לזה, קמתי בנאדם אחר. אני עוד פוחדת לומר את זה בקול, כי פוחדים שזה יקלקל את ההרגשה... היא חמקמקה ופוחדת מהאזכורים האלה.

שתיתי קפה של בוקר (שהיה לא טעים) והמשכתי לי, לפי הלולאה הידועה, לחדר כושר בטכניון, שם הלכתי כמו רובוט על ההליכון והצלחתי להדחיק הכל. להרצאה שבתוך המרמור על המתרגלת נעלמו להן המחשבות ההגיוניות. לעבודה, לחברים הטובים, שהשכיחו את כל הדברים שהייתי חייבת לומר ולעשות. אבל אותך, לא השכיחו.

והחיוך והדמעה הסמויה, היו שם, גם היום. והפנים שלך, שמשתקפים בעיניים מבפנים, היו שם, הלכו אחריי, לפניי, גם היום. אם היה גשם הייתי רואה בו אותך. אולי מחייכת, זה מאוד דינמי אצלי עכשיו. חיוכים באים והולכים, לפעמים מוצאים סיבה ולפעמים לא.

אני חושבת לפעמים לזרוק את הכל ולשכוח, חושבת על תסריטים נוראיים של מה יכולת לעשות (לי) מתוך הבדידות שלך, הריחוק שלך, חוסר היכולת לבוא איתי עכשיו במגע. ואני יודעת שלא היית עושה את זה. אבל עדיין, מה לעשות. דמיון פורה.

ובכל זאת היום נשמתי אחרת. כאילו משהו השתנה, אבל לא ברור לי מה. בדקות הראשונות של הבוקר, כשרק קמים ועסוקים בלהתעורר, לרוץ למטבח (מהר, כי קר) לשים מים בקומקום ולרעוד, ולהגיד שקר, בתוך כל זה לא זוכרים עדיין שום דבר. וזה מצב מבורך בשבילי, ומאוד ניסיתי להשאר בו היום כמה שאפשר. קצת הצלחתי. אבל בעיקר - היה לי הרבה פחות אכפת.

אולי כי הדחקתי כאב עמוק מספיק בשביל לשכוח. אולי כי הכאב לא מאוד נורא ואפשר להעביר אותו, ככה, עם הזמן. למרות שזו שיטה לא יעילה, שאף פעם לא עבדה עדיין.

ואתה רחוק.

עד יום חמישי, ואז כשאחבק אותך ארגיש כאילו לא ראיתי אותך שנים. וניזכר האחד בשניה מחדש. או שלא ניזכר?

קשה לי לומר מה אתה חושב. הייתי תמיד כל כך בטוחה בהכל. באיך תרגיש, במה תחשוב. לפעמים זה היה מוגזם עד כדי שממון. אבל מסתבר, שהייתי שטחית מדי. שהייתי בטוחה בעצמי ויהירה מדי. חשבתי שאני מכירה אותך לגמרי. ואת מי זה מעניין להיות עם בן אדם שאתה מכיר אותו במאה אחוז? אז הפתעת אותי, ברגע שהכי פחות ציפיתי. וכאב לי.

אולי זה כמו לחתוך ולהוציא מהפצע משהו רע, שגורם כאב. לרפא כאב בכאב, בשביל (אולי) להצליח לחייך אחר כך.