כאן חגי, ומכיוון שמשעמם לי והגרוזיני לא מעדכן, אני אעדכן, עד כדי כך משעמם לי...
השבוע הזה עבר בעייפות שלא הייתה לי כמוהה.
ביום ראשון הלכתי לבית ספר, אלכס היה אצלי בצהריים ובערב אני הוא וטריסטן הלכנו לבית של דניאל וראינו את המשחק של בית"ר- חיפה.
אני יודע ששי אוהב את בית"ר אז אני ארשום שהם סתם הומואים שיודעים רק לאבד כדור ולקחת פנדלים!
(לא סתם אחי, הם שיחקו ממש טוב, אבל רק אחרי המחצית הראשונה)
אחרי זה הלכנו לבית, ובדרך פגשנו עוד חברים, אלכס עלה הביתה, ואני ישבתי עם דימה ויעקב, טריסטן גם הלך הביתה ואמר שיחזור כי רצינו ללכת לשחק סנוקר.
ב12 וחצי בלילה, אני דימה ויעקב הגענו לחוף וחיכינו עד 1 וחצי שטריסטן ואיציק יבואו ונשחק.
נכנסו לסנוקר רק ב2 בלילה ושיחקנו עד 3 וחצי!
אחרי זה יצאנו החוצה ועשינו את התמונות הכי מפגרות שאפשר, ג'קאסס לתוך שיחים, מה שדי כאב כי יש לי 2 שריטות ענקיות בגב מקוצים של שיח.
הגעתי הביתה ב4 וחצי בבוקר, ולא הלכתי לבית ספר כי קמתי רק באחת אחה"צ שהגרוזיני הנאמן שלכם התקשר אליי סתם ככה, ואחרי שעה וחצי אני והוא היינו בדרך לת"א.
הלכנו לתור שלו לרופא כרגיל, ואז היינו בסנטר, הוא אכל הרבה כי הוא שמן ואני חיפשתי משהו לעשן.
נסענו חזרה לתחנה מרכזית ת"א ושיחקנו סנוקר חצי שעה, שי ניצח אותי כרגיל...
הגענו לאשדוד ויצאנו להפגש עם חברים ולשתות, אפילו בנץ הגיע!
ובסביבות אחת עשרה וחצי חזרנו הביתה...
נרדמתי באחד וחצי בלילה ובאתי ב10 לבית ספר במקום ב9, אז המורה הענישה אותי שלא באתי לשיעור ושלחה אותי לספריה לסכם נורמות מהתקנון בית ספר... (מורה לסוציולוגיה.... לכו תבינו...)
חזרתי הביתה אחרי יום לימודים מיותר...
ישנתי צהריים, ועוד חצי שעה בערך יוצאים להסתובב...
(מישהו קרא את כל החרא הזה?)
נ.ב: אני שונא לחלום. אני רוצה להפסיק לחלום. אם כבר, אז שיהיו חלומות טובים. נמאס לי מהחלומות האלה. אני שונא לחשוב עליהם כל השבוע אחרי זה.
Always in my thoughts you are. Always in my dreams you are. I got your voice on tape, I got your spirit in a
photograph. Always out of reach you are
עריכה: אני פשוט חייב לכתוב, להוציא את זה גם אם אף אחד לא יראה את זה.
הריח של הסיגריה דבוק חזק לאצבעות שלי, שקפאו מהקור אחרי שישבתי בחוץ.
אני חושב שאולי אני מפסיק לעשן. לא עישנתי מיום שבת, והיום שעישנתי קצת מסיגריה שהדליקו הייתה לי סחרחורת ותחושה איומה.
אולי עדיף שלא לחזור לזה. אולי הפעם אני אצליח.
בזמן שכולם ישבו יחד, אני הייתי יותר בצד והתסכלתי בפלאפון כל דקה, לבדוק אם קיבלתי הודעה (הרגשתי פתטי).
שלחתי לה הודעה היום. אבל היא לא ענתה.
אולי היא לא קיבלה אותה. אולי היא לא הייתה במצב רוח מתאים לענות לי, אם היה לה מה לענות בכלל.
אמרו לי שאני צריך לנתק את הקשר בכלל. אמרתי שאי אפשר.
התקופה הזאת של החיים שלי לא תעזוב אותי אף פעם, בין אם אני ארצה או אנסה לשכוח, להתנתק.
ואני לא רוצה, ולא יכול.
חשבתי על רעיונות לקעקועים.
אמרתי לעצמי שאני אעשה משהו שיהיה משמעותי כמו שאומרים, שאני לא אתחרט, שלא יהיה סתם סמל כזה שנראה יפה.
זרקתי את אותם רעיונות. גם הם היו מהעבר, אני לא רוצה לקעקע אותו על עצמי.
הוא כבר חרוט לי בראש.
על הזין לעשות קעקוע כי הוא מסל עבורי משהו, שיגידו שזאת רק פוזה או "סתם עשית קעקוע כי זה מגניב".
שיהיה. אני אעשה מה שאני ארצה, זה הגוף שלי. אני היחיד שיהיה לו על מה להתחרט.
חשבתי לנסוע לצפון בפסח.
לבד. למקום שקט לאיזה יומיים או שלושה.
אבל אין כסף, ותיהיה עבודה... אני פשוט אחכה לחופשה שלפני הצבא.
אבל אני צריך את זה עכשיו. הבדידות הזאת.
זה מצחיק אותי שאני רושם על זה, שאני רוצה להתבודד. כאילו אני מחפש תשומת לב.
הפעם הזאתי, אני לא.
אני באמת רוצה את הלבד הזה. רק לנסוע רחוק. ולהשאר שם לכמה זמן.
לא לקחת איתי הרבה, תיק אחד של בגדים, הגיטרה האקוסטית, קצת מוזיקה לדרך, ובלי לדבר עם אף אחד, לא פלאפון, לא שום דבר.
רק אני והמחשבות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
