הטרקטור בארגז החול

יום הבלוגים, הא? לא קליט במיוחד.

בכל יום שאני משוטטת לי ברחבי הבלוגספירה אני מגלה בלוגים חדשים, איכותיים יותר ופחות. אני מוכרחה לומר שאת הטובים ביותר שברשימת המועדפים שלי מצאתי דרך הנושא החם, ככה שכדאי לכם לחפש שם. למרות שבעצם לא בטוח שאנחנו אוהבים אותו סגנון, אבל שיהיה.

המלאי הנוכחי מצומצם אך איכותי ביותר.

אני אחלק את זה לקטגוריות. יש לי 5, נכון?

אז הזוכה בתואר "הבלוג השנון" הוא הבלוג של אפרסק מחונן. 

טינאייג'רית חביבה, קצת מפונקת כי היא בת יחידה אבל הכל במידה (וואו, חרוזים!!!)

היא מצחיקה, כותבת קולח ובטעם טוב, לא בהכרח מפילה מהכיסא אבל כן משעשעת מאוד.

הבלוג המצחיק" הוא, איך לא, הבלוג של וירקוצ'ה. 

אופק, הלא הוא וירקוצ'ה, כותב בצורה צינית ומשעשעת, והפוסטים שלא לא כבדים וטובים לעשיית מצברוח טוב.

"הבלוג הרגיש" שייך ללא אחרת מאשר רומי. 

רומי היא הבלוגרית שהתאהבתי בה בשנה האחרונה. היא חושפת את עצמה כמעט לחלוטין, חולקת עמנו את כל סודותיה, רגשותיה, חוויותיה ולא מחסירה במילים. היא כותבת הרבה פעמים בדיוק את מה שאני מרגישה ולא מסוגלת להביא לידי ביטוי בכתיבה. היא, רבותיי, עוד תהיה מפורסמת.

"הבלוג המאגניב", ללא עוררין, הוא הבלוג בבעלותה של סתב.

זה בלוג מצחיק, מפוזר, מעליב, משבח וכל שם תואר אחר שתרצו להעניק לו. מה שיוצא מכל אלה הוא התואר מגניב. כן, הוא פשוט מגניב בטירוף וממכר- זהירות.

ואחרון ביותר, הבלוג של מיטל, שלא הצלחתי לשייך אותו ספציפית לאף קטגוריה (מיטל בעייתית).

את מיטל אני אוהבת סתם, בלי סיבה, ללא תנאים, פשוט על היותה מיטל. הבלוג על המד"צים, בית הספר, ההורים, החברים ובעצם הכל. אני חושבת שכל אחד יכול להתחבר אליה.

המפ.. זהו, נראה לי.

שנה הבאה- רשימה חדשה

מיכל

אויאלוהים אויאלוהים אויאלוהיממממממם...

אני מעדכנת עכשיו תוך כדי בייביסיטינג, הושבתי את הילדים מול מסך ההיפנוזה הנמכר בתבל, חיפשתי נישנוש ומצאתי גלידה דיאט בפריזר שברגעים אלה מסתמנת כבחירה פחות מוצלחת משחשבתי.

על כל פנים, עכשיו אני בסדר, אבל לפני כמה דקות... בררר אהאעהאעאהעאהא ראיתי ג'וק!!!! ענק כזה, ממש גרנדיוזי והוא הסתכל לי עמוק לתוך העיניים והרגשתי כל כך מאויימת... חטפתי מה שיכולתי (במקרה זו הייתה קרוקס ורודה, אין לזה כל קשר לעובדה שאני מתעבת את הנעל).

הילדה פה נתנה מבט חטוף בג'וק, משכה בכתפיה והסתכלה עליי בהתנשאות, אחר הסתובבה וחזרה לבהות ב-42 אינץ' שלה.

אז... סבבה.

עכשיו אני תקועה באמצע המטבח עם ג'וק.

ניסיתי להרוג אותו והוא התחמק. ואז התחלתי לצרוח כמו משוגעת שפסחה על גלולות כבר שבוע.

ניסיתי שוב. ושוב. ושוב.

בסוף נכנעתי. נסיתי להתעלם מקיומו, התחלתי לסדר בנונשלנטיות מטורפת את המטבח אבל כמה שלא ניסיתי, הרגשתי אותו מסתכל עליי. אז צרחתי עוד קצת, זרקתי כמה כלים לכיור תוך כדי השגחה על הג'וק (מה שאומר שנתקלתי בכמה כיסאות בדרך) ורצתי להתחבא בכיסא המחשב עם הארטיק שלי.

אני צריכה לחזור לסדר שם, בשדה הקרב, עוד כמה דברים. אני פוחדת לגעת בו, פוחדת שיקפוץ עליי, פוחדת להפנות לו את הגב, פוחדת להתכופף, פוחדת לאבד אותו ואז שהוא יצוץ לי פתאום איפה שהוא.

אני חוזה שהדקות הבאות יהיו מלאות זריקת חפצים באוויר (צלחות, נעליי קרוקס ורודות וכיוב'), צרחות קטנות אך גדושות אימה משובחת ובגדול מופע בידור ענק ללא תשלום לכל עובר ושב.

אחרי זה אני אלך לנטע.. לא יודעת אם מתחשק לי כל כך, אני קצת משועשעת מכל הסיפור של לפגוש רביניסטים מדעיסטים באמצע החיים ככה פתאום אצל נטע בבית. אני די בטוחה שאני אתקל באחד כזה בדיוק בדרך לאסלה או משהו בסגנון. המדעיסט ייכנס ראשון, מן הסתם. הם כמו אנשים עם זקן עבות, צריך לכבד את נוכחותם או משהו כזה.

לא דעת, עזבו אותי!

פוסט תמונות יופיע בימים הקרובים, ואחריו עוד אחד ואחריו עוד אחד. ואז נראה.

אגב, שמתם לב ללוח שנה השקסי, החדש והייחודי שלי ברשימות? אה הא, אז תשימו.

אני מרימה בזאת כוס שוקו (היי, צריך לאלתר עם מה שמוצאים) לחיי ימים טובים יותר, נטולי ג'וקים ונטולי שיעורי בית

מיכל

השעה כבר שלוש והיא עוד משוטטת.

לילה שרבי באמצע אוגוסט.

הרחובות ריקים מאדם ומדיפים ריח של אלכוהול ועובש.

האורות הקטנים שעוד נותרו דולקים בבתים ובחנויות קורצים לה והיא בוהה בהם ללא רגשות אשם.

היא מתיישבת על ספסל, מוציאה את הדיסקמן ומקשיבה בדממה לשירים. מנענעת את ראשה לצלילים הקצביים, מתמתחת ונוגסת בוופל שמצאה באחד הכיסים.

כעבור כמה דקות היא מרגישה קצת לבד. היא מתקשרת אליו. "בוא", היא אומרת.

הוא מגיע בסוף, מתיישב לצידה, מנשק את צאוורה ומגיש לה פרח שקטף מגינה של שכן.

היא מחייכת, נוטלת את הפרח וקולעת אותו בשערה, כך שצבעו החיוור מבהיר את פניה המוצללות.

הוא מנשק שוב ומתמתח לאחור, מפהק.

"הערת אותי", הוא מציין.

"אז מה?" היא שואלת.

הוא מושך בכתפיו ומניח את ראשו על ירכיה.

בעוד שעות ספורות יבואו כולם וההמולה תתחיל. המוכר במאפייה יגיע עם שחר, הכנר שתמיד עומד בפינת הרחוב ומבקש נדבה, הבחור שמטייל על הכלב השחור שלו ותמיד צורח עליו כשהוא מחרבן על המדרכה.

כולם יבואו ויעירו אותם, ואז הם יפסעו לאיטם בחזרה הבייתה, יתכרבלו במיטה ויקומו שוב לדממת הלילה הבא.

הסיפור הקצר למעלה- זה חופש בשבילי. לעשות מה שבא לי מתי שבא לי בלי להיות בלחץ כל הזמן.

חבל שזה ייגמר בקרוב... נכון שעוד חודש כבר יבואו החגים, אבל חופשות חגים זה לא כמו חופש גדול. אני לא יודעת למה בדיוק אבל זה לא תחושת חופש גמורה.

תנצלו כל דקה שעוד נותרה,

מיכל