הייתי רוצה לכתוב סיפור מאוד מוצלח.
למען האמת, הייתי רוצה לעבוד לילה לבן שלאורכו אכתוב את הסיפור הזה.
הייתי רוצה לשתות חמש כוסות קפה לאורך הלילה, ולהקליד ללא הפסקה. טוב, אולי חוץ מהפסקה אחת שבה אני אצא אל המרפסת ואתמתח. אלך בעצבנות במעגלים עד שיפול לי האסימון בנוגע לדילמה כלשהי שאתקל בה במהלך הכתיבה.
אני רוצה שהשיער שלי יהיה פזור ברשלנות אך בחן, ואני אלבש כותונת דקה וקייצית.
אני ארדם בארבע וחצי, מול המחשב, שנייה אחרי שהסיפור יישמר בוורד. ארדם מרוצה.
כשאקום יתברר לי שיש לי ריבועים אדומים על כל לחי שמאל (מקלדות, נו).
היום יצאתי, מלאת תקווה לחפש מורה לנהיגה, שני המקומות שחשבתי עליהם היו סגורים. שזה מעט מעצבן, אבל נו, שיהיה.
אני לא יכולה לחכות כבר לשבת מאחורי ההגה. והלוואי שזה יגמר מהר. אני רוצה לנהוג!
ההורים הבטיחו לי לתת לי לנהוג בנסיעות משפחתיות. כשנוהגים עם מלווה, אפשר לנהוג כשיש עוד אנשים ברכב? נגיד שני אחים קטנים וחסרי ישע?
לפחות אני לא אנהג עם שני ההורים באותו רכב (עניין כזה שקורה אחרי גירושים), ככה שהאחים שלי לא יוותרו יתומים לחלוטין.
אני תוהה, אם אדם שוכר דירה ובאמצע החוזה מת, הוא צריך להמשיך לשלם? מעניין אם יש סעיפים כאלה בחוזי שכירות.
אין לי מכנסיים ללבוש.
טולי פעם שנייה- הערב.
שיר שכתבתי לפני כמה ימים:
חלף לו הזמן
ואני נדחקתי
חבלים נכרכו
ואני נגררתי
כבדה ומתאבקת
נפגעת ונשרטת
בתוכי התהווה
כדור של אימה
גורלי בתוכו
כאבי מקיפו
מלטפת אותו
עט, נייר ותעוזה
כותבת על שהיה
בלא אזכורים
של דמויות ותרחישים
רק אני תחושותיי
תחינתי וזעקותיי.
כמה נהדרת
הרגשה נשגבת
לאחר פריסת מילותיי
על פיסה אקראית.
משהו על כתיבה, ומה היא בשבילי. כמו אוויר לנשימה.
מי אומר שאני אסיים מחר את הציור של הפנטזיה?...
אף אחד?... לא? שום אמון?...
טוב נו, על מי אני עובדת? וודאי שאני לא אסיים אותו.
אני עצלנית מדי.
לילה לבן של כתיבה יהיה דבר לא מתוכנן. אני פשוט אתן לו להגיע.
אני לא אגולל פה את קורות החופש הגדול שלי, מה מתי ואיפה. אני רק מקווה שאהנה כמו שאני רוצה להנות.
מקווה להיות ספונטניות. אחרי הכל, ספונטניות זה שמי השני (מהסוף).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
