היא נכנסה לדירתה החנוקה והשליכה את תיקה על אחד הכיסאות במטבח. היא החישה צעדיה לעבר המחשב הנישא שלה שניצב, כרגיל, על מיטתה בחדר השינה. כפכפיה גם הם נזרקו בלא משים והיא צנחה אל תוך מצעיה, פותחת את הלפטופ ומתחילה להקליד.
עוד ועוד ועוד, עד אמצע הלילה ומעבר לו, היישר אל קרני השמש החדות.
לאחר כמה שעות של כתיבה קדחתנית היא ניגשה למטבח וחיפשה אחר דבר מה לאכול או לשתות. אחזה בבטנה, ממששת את השומן העודף שהצטבר בה לאחרונה, אחר מזגה לכוסה בירה מבקבוק פתוח שוודאי עמד כך ימים. היא הציתה סיגריה והתיישבה במרפסתה, מהורהרת. שוב לא היה לה אכפת מכך שתגיע עייפה לעבודה במשרד.
היא הייתה מאותן נשים בנות 30 פלוס שאחזו בקריירה מדהימה שהן אהבו, לצד תואר שני מבוקש. מבחוץ- היה לה הכל. כסף, קריירה, דירה יפה, חברים. אפילו כלבה, שכעת קצה משנתה ודידתה לעברה של קרן, לשונה תלויה בקצה פיה. רק חמש לפנות בוקר.
קרן כיבתה את הסיגריה והתעטפה בסוודר דהוי שהיה גדול עליה בשלוש מידות לפחות. היא חטפה את המפתחות של הבית ואת רצועתה של קיקי, ושרקה לה. קיקי דהרה אל חדר המדרגות והשתיים טיילו לפחות שעה. את כל הפארקים בסביבה הן ביקרו.
כשהן חזרו, התקלחה, מרחה מעט סומק וסידרה קצת את הבית, תוך כדי לגימת שלוש כוסות קפה רצופות ואופטלגין אחד. בשעה שבע יצאה לעבודה במשרד הפרסום. היא מנהלת המשרד למען השם, מנהלת משרד. היא מוכרחה להראות במיטבה, תמיד חרוצה, מוכנה ונכונה. איש לא יכול היה לנחש שעבר עליה לילה נוסף של חוסר נחת ושינה, לילה נוסף של בדידות וגעגועים לביחד, געגועים לאהבה שלו.
מחר יהיה ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. היא קיבלה אינספור הזמנות מארועים וטקסים שונים, ובכל שנה היא מתייצבת, עומדת איתן מול כל מבטי החמלה המופנים אליה.
השנה, היא החליטה, השנה היא לא תלך. השנה היא תהיה איתו לבד, רק היא והוא. היא תדבר איתו, תזכר בו והוא יחבק אותה בחזרה.
זה קטע קצר, שכתבתי לפני כמה זמן. לא זוכרת בהשראת מה, אני רק יכולה לומר שהלילות השרביים עושים למוזה שלי רק טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
