הטרקטור בארגז החול

אני מאבדת אותה.

היא רק בת שישים ושבע.

היא מתמסמסת.

אני יודעת את זה, היא הולכת למות.

מעשנת, שותה. לא משתמשת בחמצן שלה.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

חשבתי על לכתוב לה מכתב. כזה מכתב, נחמד. עצוב.

אני כל כך עצובה...

נאנחת.

חוסר אונים.

שבת בבוקר.

אני מרגישה שהכל מתמוטט עלי..

מרגישה כמו אפס.

אפס אחד גדול. וכל מילה היא משמעותית.

אני בוכה על הגירושים האלה. כך פתאום. ולא יודעת למה דווקא עכשיו, אחרי שלושה חודשים, נזכרתי.

יש ציטוטים חדשים, און דה ברייט סייד.

מיכל.

לראות אותה ככה, כל כך חסרת אונים. לחשוב על המוות.

על אובדן. מחשבות שקשה לשתף בהן אחרים.

בלי הצינור הזה באף שלה, היא לא יכולה לזוז בכלל.

הכל מסביב זז כרגיל, החיים ממשיכים. אבל הלב שלי עוצר מלכת והוא עמה בכל מחשבה, בכל דקה ביום.

הרגליים שלה רועדות. עינה דלוקה.

היא מסתכלת עליי וכאילו קוראת את מחשבותיי.

אני רוצה לקום ולצעוק עליה. למה את לא מפסיקה לעשן?? זה מאוחר מדי. תראי מה את עושה לעצמך!

ואז מסתכלת על עצמי, מזדהה עם חוסר האונים כנגד הפיתוי, ומעדיפה לשתוק.

ומה  יהיה אם היא תמות? מה יהי אם היא תלך? אם אני אאבד אותה?

אנני אוהבת אותך סבתא. תהיי חזקה.

אל תלכי ממני.

השתיקה שלי היא כל כך חזקה.

אני בוכה. רועדת.

שלא תשמט לי מבין הידיים.

אני לא אעמוד בזה.