הטרקטור בארגז החול

נוגה מעולם לא הייתה אדם חברותי. בימי ילדותה הייתה נוהגת לחמוק מבית הספר בזמן ההפסקה הגדולה, דרך פרצה קטנה בגדר ולטייל לאורך החוף. היא הייתה אוחזת את סנדליה ביד אחת ואת הכריך שלה בידה השנייה ומדלגת לאורך קו המים בעוד הרוח פורעת את תלתליה.

כשגדלה ועזבה את בית הספר היסודי כבר לא יכלה לחמוק בשעות הלימודים, אולם מיד בהשמע הצלצול הגואל היא הייתה פורצת אל הרחוב, מתיישבת על ספסל ומאזינה למוזיקה בווקמן שלה. היא יכלה לשבת שם שעות. הלא, איש לא חיכה לשובה.

נוגה גדלה בפנימיית "ילדי הירח" ברחוב עמל ביפו. מינקות היא חייתה שם, יחד עם עוד עשרות יתומים. הייתה לה קורת גג מעל הראש ואוכל חם על הצלחת. היו לה בגדים וכסף ללימודים. ובכל זאת, זה לא הספיק לה.

היא שנאה לשוב בתום הלימודים אל חדרה הצפוף, שאותו חלקה עם עוד חמש בנות גילה. היא שנאה שאלות כמו "מה שלומך?", "איך עבר היום?". הלא לאיש לא אכפת ממנה באמת, אז מדוע נשאלות השאלות הצבועות הללו?

היא העדיפה לשבת על הספסל, לפתור את שיעורי הבית שלה, להאזין למוזיקה ולקרוא ספרים.

בלילה הייתה מגיעה לפנימייה, חוטפת לפיה כמה שאריות מארוחת הערב, מתקלחת לבדה במקלחות המשותפות ונשכבת לישון בדממה מוחלטת.

כשמלאו לנוגה שש עשרה שנים היא התקבלה לעבודה בחנות קלטות והייתה עובדת בכל יום מחמש עד עשר בלילה. במשך כל המשמרת הייתה עוברת בין המדפים, מאזינה למוזיקה טובה ומייעצת לבאי החנות על סגנונות שונים.

נוגה פתחה לעצמה חשבון לבק, והייתה זו הפעם הראשונה שביקשה עזרה ממנהל הפנימיה. הוא עזר לה בשמחה ואף ציין אותה בארוחת הערב של אותו יום כדוגמא לבחרה חרוצה. חבל שהיא, כהרגלה, לא נכחה בשעת הארוחה.

על כספה שמרה נוגה היטב וחסכה כל פרוטה. היא ידעה שבגיל 18 יהיה עליה לעמוד ברשות עצמה. היא לא רצתה למצוא עצמה חסרת בית ולשוב בלית ברירה להתאכסן בפנימיה.

המותרות היחידות עליהן הוציאה נוגה את כספה המדוד היו ספרים. ספריית הפנימיה הדלילה לא סיפקה אותה כלל. החביבים עליה ביותר היו אהרון אפלפלד וצ'ארלס דיקנס.

היא העריכה ואהבה את כל הספרים שרכשה, כל ספר קראה פעמיים ושלוש וארבע כדי להבין באמת את עומקו ומסריו המוצפנים היטב.

ובין הקריאה, לעבודה ולשיעורי הבית, מצאה לעצמה נוגה זמן לכתוב. לגולל מילים על דפים לבנים, שירים וסיפורים קצרים. תחושות ומחשבות.

את רשומותיה לא הראתה לאיש. היא הייתה תוחבת אותן לתוך קלסר המתמטיקה שלה. וכך, בין חישובי ההנדסה הקרים לבעיות המילוליות הנוקשות הסתתרו להם דפים גדושי רגש ועוצמה.

אני לא יודעת למה כתבתי את זה. ואני לא יודעת לאיזה כיוון זה הולך. אבל אולי אני אמשיך את זה. זה נראה טוב.