הטרקטור בארגז החול

היה לי סוף שבוע מושלם ממש.

ביום שישי בבוקר יצאתי עם מיטל להסתובב, אכלנו בוקר בחוץ וחלקנו סלט גדול מימדים ושתי לחמניות, זאת כי עם כל הכבוד למסורת, לא אכנע לחתיכות הקרטון המג'ייפות האלה, שעושות גזים (נבדק מדעית בישראל) וגורמות לך להבין למה בני ישראל היו כל כך רזים במדבר- הם פשוט לא אכלו פחמימות.

קניתי תיק מדהים ביופיו שהולך לי בערך עם חולצה וחצי מכל הגרדרובה שלי, אבל היי, לא אכפת לי, הוא עלה פחות מחמישים שקל (49) והוא אדום ומנוקד. 

הסתובבנו המון ומזג האוויר היה בעדנו, שערנו המתולתל/מקורזל/גלי/חום התבדר ברוח שלפני השרב הגדול והמגעיל שהגיע יממה אחרי כן.

קינחנו את המסע בברד אבטיח בגלידריה, זה כי הסלט השביע אותנו לפחות עד פסח הבא, ואולי כי הרגשנו אשמות שאכלנו כבר קערית של חמאת שום עם שתי לחמניות או פשוט כי היינו קצרות במזומנים. כך או כך, זה מה שבלסנו בערגה.

ניגש אלינו איש אחד, הייתי אומרת בסביבות גיל 50, וברך אותי בברכת חג שמח, באומרו כי הוא היה פעם שכן שלי. חייכתי בנחמדות והשבתי "חג שמח" ואז הוא פצח בשיחה על הדירה הישנה שלנו ברחוב ששת הימים ושאל שאלות מוזרות, שעל רובן שיקרתי ועניתי ב"אני לא יודעת" חסר פשרות. הוא הציץ לי למחשוף ואמר שאני בחורה יפה ושהוא יכול לשדך לי מישהו וזה היה הרגע בו הייתי בטוחה שמיד אתחוב לו את הברד דרך האף. היו לי שיני זהב, אגב. הוא היה די מפחיד באופן כללי. מיד אחרי שנפטרנו ממנו מיטל התחילה לצחוק, הוא הסתובב וגרם לה לסתום. כשהייתי בטוחה שהוא במרחק סביר פרצתי בצחוק גדוש דמעות ולא ידעתי אם להיות מוחמאת או מושפלת, ומה זה היה בעצם?

אתמול בערב מיטל, בת אל, סתב ואופק באו אליי וצפינו בסרט, פטפטנו אודות נעלי GAZITH ושתינו דיאט קולה בגרגרנות. עד לרגע בו הבקבוק התגלגל את מתחת לספה. הוא עוד שם, אגב.

קשה להאמין שיש עוד יומיים מלאים לסיום החופש, זה טס לי במהירות, אבל אני מרגישה שמיציתי אותו עד תם. כעת השאלה הבוערת ביותר היא האם אצליח ללמוד משהו בתנ"ך, מתמטיקה, אומנות וספרות ביומיים הבאים. אני סקפטית, אבל היי, אני עלולה להפתיע את עצמי.

ובנוגע לכותרת:

בפוסט הקודם כתבתי על זה שלאחרונה כל דבר מעורר אותי לכתוב. הבאתי לכאן שני קטעים.

אל תשפטו אותי עליהם, אל תנסו להבין מה זה אומר עליי, אל תנסו לפענח אותם דרכי. אלה פשוט דברים שמשהו קטן עורר בי לכתוב. למשל, אישה צועדת ברחוב עם תיק מהודר, מיד מעלה לי רעיון לכתוב משהו עליה.

אלה לא סיפורים, אין להם פואנטה, שיא, התחלה וסוף, אין הדרגתיות ואין הגיון.

אלה קטעים.

יצאתי מהמקלחת והסתגרתי בחדר. לא כי לא רציתי לראות אותו. לא כי התביישתי. לא כי כעסתי. הייתי כל כך רגועה בעת בה לחצתי על שפופרת קרם הלחות הריחני. מרחתי את כל גופי בקרם והרגשתי כל כך נקייה. נקייה מכל הריבים המטופשים שמזעזעים את מערכת היחסים שלנו בזמן האחרון. נקייה משקרים קטנים שאמרתי כדי לא לראות אותו בערבים, נקייה מאיבה. חשבתי איך כשאני אצא מהחדר, לבושה בבגדים סתמיים, אנשק אותו, נחייך זה אל זו ונדע שהכל נסלח, ושמעתה הדברים יחזרו לסדרם והתשוקה תוצת מחדש.

עמדתי שם בחזייה ותחתונים, מייבשת את שערי, ומתכננת את המשך הערב בראשי, כשלפתע הוא התפרץ לחדר וטרק אחריו את הדלת.

היו צעקות, למה את ככה ולמה את ככה. מי את חושבת שאת ומה פתאום את מסתגרת. למה את מנסה להוציא אותי אשם. ולמה ואיך והכל באשמתך.

הוא אמור היה להיות בן זוג המראה לי את החיובי בי ולא את המעוות. האוהב אותי מעל לכל המגרעות. המודה בטעויותיו. החושב על ההווה ולא קובר עצמו בעבר.

זרקתי מה שיכולתי לתיק גב קטן ושכרתי חדר באכסניית נוער. שכבתי שם, על המיטה הנמוכה ולא בכיתי. לא בכיתי.

שם מת ליבי, שנותר עד היום מפוחד, מתחת למיטה החורקת.

____

שערה היה מפוזר. פניה נטולות האיפור הציגו נמשים רכים.

מבטה נטבע בחפץ אקראי. היא נאנחה קלושות ומשכה באפה.

היא לא זקנה. רק פסים צרים בקצה עיניה העידו על גילה. היא תמיד חשבה שבגיל 32 היא כבר תהיה נשואה פלוס שניים או משהו בסגנון. והיא הייתה רווקה. בלי פלוסים, למען הפרוטוקול. היא התרווחה בכסא הקש ולגמה מספל הקפה שלה. היא רכנה בכל כמה דקות כדי להוסיף דבר מה למה שרשמה במחברתה.

היא הייתה סופרת בתחילת דרכה. היא נהגה לשבת לבד בבתי קפה ולהסתכל על אנשים החולפים על פניה ברחוב. עסוקים או נינוחים, נאים או מכוערים, חכמים או רפי שכל. לכל אחד מהם היה סיפור, וכל אחד מהם נשאב בדרך זו או אחרת לעלילת ספרה שנרקמה במוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

כשהייתה עצובה הייתה מאזינה לשיר heal the world"" של מייקל ג'קסון. היא הייתה יושבת ובוכה, השיר מתנגן שוב ושוב, ללא רחם.

היא השתדלה לא לעשן, אבל לפעמים זה היה חזק ממנה. היא הייתה שולפת סיגריה מתחתית התיק שלה ומציתה את קצה בעצבנות, אחר הייתה שואפת שאיפה עמוקה וארוכה.

היא מעולם לא הרגישה מוצלחת, מעולם לא הייתה הכי טובה במשהו. מעולם לא היה משהו שייחד אותה. היו לה שלוש חברות קרובות איתן היא בילתה הרבה.

באותו בוקר אותו התחלתי לתאר, היא שוב שקעה בדיכאון האופייני לה. לעתים היה נדמה כי טוב לה עם הדיכאון הזה, כאילו הוא כבר הפך לסוג של חבר. היא חייכה בחושבה על הדיכאון כחבר, וחשבה לעצמה שאולי זו הסיבה שהיא עודה רווקה.  

חג שני חסר פואנטה ושמח לכל בית ישראל (ולגויים, אם בא להם, וזה רק כי אני במצברוח טוב)

מיכל.