הטרקטור בארגז החול

היום הוא מאותם הימים בהם שום דבר מרגש לא קורה.

אני רק יושבת בבית ומשמינה.

אני מנסה לשוחח עם עצמי שיחות  נפש ותחנונים אך דבר לא עוזר.

תליתי וילון ישן, שהשתייך בעבר לסבים שלי, בחלון חדרי והוא נהדר. הוא הופך את האווירה בחדר לרומנטית. עכשיו אני רק זקוקה לקטורת.

בערך בחודש מאי בכל שנה מתחילה להתהוות אצלי בראש רשימת מתנות ליום ההולדת שלי (שחל באוקטובר). אני מניחה שזה הזמן בו אני מסיימת למצות את כל המתנות הקודמות ומתחילה לרצות דברים חדשים ומעניינים. דברים כמו הדיסקים החדשים של יהודית רביץ ומירי מסיקה, נעליים, תיקים, בושם וקטורת, מסתבר.

לאחרונה נדמה כי החיים שלי עשויים מאסופת סיפורים קצרים. כל דבר קטן שמתרחש גורם לי לרצות לכתוב אודותיו, כל אדם שאני פוגשת, כל התרגשות שאני חווה.

חשבתי על לכתוב סיפור על מפגש שלי עם האחים שלי בעוד 14 שנים, אבל זה יצא די משעמם אז וויתרתי על כל העניין.

הייתי רוצה להיות קרי ברדשואו לפעמים. לחיות בסתלבט, לכתוב טור שבועי לעיתון על מה שבא לי, להיות רווקה בת 30 פלוס ולהרגיש טוב עם זה. בהזדמנות זו, אגב, הייתי רוצה גם את החזה שלה.

אני מניחה שלאף בחורה לא נוח עם הגוף שלה במאה אחוז. אבל הייתי רוצה לשאוף יותר לכיוון המאה ופחות לכיוון האפס.

אני לא מאמינה שחופש פסח עומד להגמר. זה פשוט מזעזע. כאילו לא עשיתי כלום חוץ מלפתוח כפתורים במכנסיים. עבדתי, למדתי, אבל לא מספיק. אני מקווה שבקרוב ינשבו לעברי רוחות אופטימיות יותר, אבל אני בספק, כי הקיץ תמיד מביא עמו רק בשורות רעות בשבילי.

+ בפוסט הבא יהיו תמונות מהיומולדת המדהים שתכננו למיטל בקפידה רבה וביצענו אותו "פלו לס" (משמע: נחשו מי היה בשינקין, ביצ'ז?)

+ לכו לראות את "המלכה".

מיכל.