הטרקטור בארגז החול

"אני... אני.. אני יוצא עם נשים אחרות". דרך אתר הכרויות באינטרנט.

נותרתי פעורת פה והבטתי באבא שלי.

הוא המשיך לדבר ושאל שוב ושוב איך אני מרגישה. אמרתי שאני שמחה.

זה לא בדיוק שקר, אבל לא ממש האמת. אני שמחה בשבילו, אבל משום מה אני עצובה.

הוא אמר שהוא לא רוצה לשקר לי, כי הוא שיקר לי לאחרונה כששאלתי לאן הוא יוצא הערב הוא אמר שהוא עם חברים ובעצם הלך לפגוש מישהי.

הנהנתי.

אני מעריכה את הכנות שלו. וגם את חוסר השקט שלו בגלל ששיקר לי.

הוא אמר שהוא לא מספר לאחים שלי עדיין, אבל לי הוא רצה לספר כי אני בוגרת יותר. "למרות שאת עדיין פגיעה", הוא הוסיף,

 ושמותר לי להרגיש ולומר לו הכל.

בהתחלה לא בכיתי ואז הוא שאל "אם הכל בסדר אז למה הדמעות?" ואז פרצו הדמעות שחנקו אותי.

אני לא יודעת למה בכיתי.

"אני מבולבלת"", אמרתי.

שאלתי אותו כמה חודשים הוא חי בנפרד מאמא שלי וספרנו יחד. ארבעה וחצי.

הדבר שהכי רציתי זה לומר לו שזה נשמע לי מוקדם, כי תמיד בסרטים להתגבר על גירושים לוקח לפחות שנה. לא?

אני רוצה להטביע את עצמי עכשיו במליון דברים אחרים ולא לחשוב על זה.

אני תוהה אם לספר לאמא שלי. יכאב לה, אני יודעת. וכשלא נהיה בבית, היא תבכה. אני מכירה אותה.