הטרקטור בארגז החול

יום ראשון בצהריים

כל כך קר לי

והאוכל לא-מי-יודע-מה

גם כואב הראש

ועוד מחסור בשעות שינה

אבל גם אם יקרע לי המעיל

וגם אם השלג יגיע עד מתניים

וגם אם הגעגוע ארצה יהיה בלתי נסבל

וגם אם יגנבו לי כפפה או שתיים

לעולם לא אתלונן

לא אבקש לחזור

כי אדע שלפניי צעד כאן אדם

רזה, אומלל, אבל גיבור.

יום שלישי

כל כך רציתי להגיע למיידאנק ולהרטיב את האדמה בדמעותיי. כל כך רציתי שהעצב שלי יתייחד עם דם עמי. כל כך ניסיתי שתזלגנה מתוך עיניי דמעות גדולות יותר. אך דמעותיי היו קטנות, חלשות, חרישיות.

רק אחר כך, בטכס, הגיעו הדמעות הגדולות ונפלו בכבדות אל מול המשרפות.

____________________________

הבכי הזה, הבכי הבוקע מגדון חנוק, הבכי השוטף לחיים אדומות ורועדות. הבכי המחמם ומחייה את האסונות. הבכי המלטף סיוטים. הבכי הזה הוא הבכי הנורא אותו בכיתי היום.

היום, במחנה ההשמדה במיידאנק אני עומדת, מצומקת ופעורת פה, משתאה אל מול המראות. נוגעת בקירות הצריפים, בכתמי הגז הכחולים. בדרגשים, בגדרות, בעצים.

מנין באות דמעותיי? הלא כשאני בוכה איני חושבת על דבר. לפחות לא היום, היום לא כך.

אולי הבכי מגיע ממקום כה עמוק של נפשי ויודע מדוע הוא בא, הרבה יותר מאשר אני יודעת.

יום רביעי, רגע לפני ארוחת הערב

טמנתי את אצבעי בתוך אדמת הגיא.

האדמה, שכוסתה בלים אדומים כדם והייתה לחה מדמעות ומסוחררת מזעקות המתים, כיסתה את אצבעי ואני מיששתי אותה בלאט, מקוננת על מות אהוביי.

אהוביי אותם לא הכרתי, עליהם לא שמעתי, ובכל זאת הרגשתי באותו רגע את נשמותיהם מרחפות בתוכי. באוטובוס, בראותי את שאריות האדמה שנותרו על אצבעי, הכנסתי אותה לפה וטעמתי את האדמה המקוללת. אולם זו האדמה אשר מהווה זיכרון כה עוצמתי לקורבנות. לנשים, זקנים, גברים וטף.

והם כעת בתוכי. חלק ממני.

ולזמן קצר נשקתי להם ואהבתי אותם אהבה טהורה.

והם הרגישו זאת, אני בטוחה.

_______________________________

אני רוצה עכשיו להגיע ארצה ולחבק את סבתא שלי.

אני כל כך אוהבת אותך סבתא.

היום היינו 70 ק"מ מז'שוב. ביקשתי מהמדריכה שתספר לי על ז'שוב והיא נתנה לי לקרוא עליה קטע בספר.

מסתבר שיהודי ז'שוב נשלחו לבלז'ץ ושם נרצחו. לפני כן הם הושמו בגטו.

בכיתי היום כל כך.

הגעגועים קשים מנשוא.

כולם איתי ועדיין אני מרגישה מבודדת.

גם למעלה משעה אחרי הביקור בגיא ההריגה, כאשר כולם כבר עברו הלאה וצוחקים ושמחים, אני עוד שקועה בעצב שלי, ולא יודעת אם אוכל להשתחרר ממנו בקרוב.

אני רוצה כבר להגיע לחדר במלון ולטמון את ראשי בכר. אין לי תיאבון בכלל.

ואמא, הו אמא, כמה אני כמהה אלייך. אני מדמיינת את הסיפורים הנוראיים כמציאות שלי- כיצד ארגיש אם יקחו ממני את אבא, אמא, נמרוד ורעותי? כיצד ארגיש אם יפרדו דרכינו יום אחד ולא אדע מה יעלה בגורלכם? מה גדול החור שיפער אז בליבי. חור שלא ניתן לסתום, למלא, או לטייח בשום אופן.

אני אסירת תודה על כל מה שיש לי. שכל בני משפחתי בריאים בגופם ובנפשם. אני אוהבת אתכם, משפחה שלי, בלעדיכם לא הייתי יכולה לחיות. מכם אני שואבת כוח, ובמיוחד כוח לעבור את המסע הזה בפולין.

יום חמישי

הבנתי פתאום שאני כועסת על סבתא שלי. אני אוהבת אותה, וכן, אני יכולה להבין אותה, אבל עדיין כועסת עליה.כועסת שלא שאלה יותר, שלא התעניינה. שלא שמרה תמונות ומכתבים, שלא ניסתה להבין יותר על הצד הנספה במשפחתה.

אני כועסת עליה משום שבגלל זה לעולם לא אדע.

אני כועסת עם אבא שלי שלא שאל. שלא היה לו אכפת מספיק כדי לדבר עם סבא וסבתא שלו וקרוביהם על מה שקרה למשפחתם. לדלות עוד קצת פרטים, תיאורים, תמונות.

מה שעצוב הוא שלא רק בשבילי, אלא גם בשביל אבי וסבתי הם לעולם יהו רק שמות. שמות ותאריכים.

אבא שלי בכלל לא מעוניין להתעסק בשואה, הוא לא רוצה לשמוע. לא רוצה לקונן ולהתאבל על הקרבנות חפי הפשע. אני חושבת אחרת לגמרי וכל כך מתרגזת עליו כשהוא אומר שילדים בני 16-17 לא צריכים להתעסק עם זוועות כאלה.

זה הוא שאינו רוצה לעסוק בהן. זה הוא שבורח. זה הוא שמתחבא. ומנסה להמשיך במסורת המוזרה שיש אצלו במשפחה בנסיונו לעוור גם אותי. מסורת של הדחקה, של חוסר התמודדות מול אמיתות קשות, של חוסר שיתוף בתחושות קשות.

הוא, אבא שלי הגדול והחזק, יודע שאני חזקה ממנו ויכולה לעמוד אל מול המראות הקשים ביותר.

לולא אני, מי היה מגלה מידע על יהודי ז'שוב (משם משפחתו של סבא רבא שלי, אביה של סבתי וסבו של אבי) ? איש לא היה עושה זאת.

דבר אחד אני יודעת לבטח- בבית שאני אקים, נוכל לדבר על כל מה שיעלה במוחנו, ילדים ומבוגרים כאחד, ואעודד את ילדיי לשאול ולהתמודד עם מראות ומידע קשה. כי קושי, לפחות בעיני, הוא אינו סיבה להרים ידיים.

___________________________

[אחרי ביקרנאו]:

כשכבר חשבתי שכל הבכי אזל בי, הגיע גל נוסף. הבכי הזה אינו משחרר כמו בכי רגיל. זהו בכי בלתי פוסק, בכי תמידי. כשם שאבלי הוא נצחי ואינסופי, כך בכיי.

___________________________

רציתי לאחל לך, סבתא, יום הולדת שמח. אני חושבת שמעולם לא הענקתי לאיש מתנת יום הולדת כה גדולה וחשובה. אני מעניקה לך הבטחה ששמות דודך ודודותייך ושמות סבך וסבתך הדהדו ברחבי אושוויץ.

בזמן הטכס, בושוויץ, בחדר הזיכרון שבביתן היהודי, בכל פעם שהוקרא שם גרגר נפל מאחת מלבני הביתן. אני בטוחה. שמעתי אותם נופלים ומתגלגלים חרש על האדמה הקפואה ומפיחים בה חיים. מדביקים גרגירים נוספים בחום אהבתנו. אהבתנו שלנו, שלנו הילדים שיושבים במקום בו עונו וגססו טובים מאיתנו.

___________________________

בעצם, מי הם בכלל? הכרתי אותם? לא. שמעתי עליהם עד לפני שבועיים? לא. אז מדוע אני בוכה עליהם? איך ייתכן שאני ממש בוכה עליהם מבלי להכירם?

יום שישי בלילה

בלילה אני ישנה עם אחת הגופיות הישנות של אמא. אני מריחה אותה ויש לה את הריח של אמא, וזה נותן לי תחושה שהיא קצת כאן, איתי, מלווה אותי.

יום ראשון, אחרי טרבלינקה

"אני מסתכלת סביב ואני יכולה לראות את ההתרחשות. אני יכולה לחוש את התחושות. אני מטיילת בשטח המחנה ומצליחה לראות הכל. למרות זאת, אני לא מצליחה לתפוס את זה".

דממה דקה. אני ואלכס הוספנו לפסוע בשלג אל עבר מקום הטכס בטרבלינקה.

עינינו קפאו והתמקדו על האופק. שילבנו ידינו. ידעתי שאלכס חושבת על מה שאמרתי, למרות ששתקה. לבסוף היא פצתה את פיה.

"אני לא חושבת שמישהו מסוגל לתפוס את זה".

היא שבה לשתיקתה.

______________________

כשהגענו לאנדרטה האינסופית בטרבלינקה, התחלתי לפסוע בין האבנים. צעדיי היו חדים והדהדו בראשי.

לא הייתי מסוגלת להיישיר מבטי ולהסתכל באיש.

קצב פסיעותיי הלך וגבר. רציתי להמלט מאזור האבנים. החשתי עוד ועוד את צעדיי אך הדרך החוצה לא נמצאה.

ראשי הפך סחרחר ועמדתי על סף דמעות. החוצה! החוצה! תנו לי לצאת מכאן! אני לא יכולה לבהות עוד באבנים הקרות הללו!

כאשר סוף סוף יצאתי משם, נשמתי עמוקות. בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי.

כל ריס וציפורן דאבו בגופי, והרגשתי כל כך לבד.

תודה,

מיכל.