וכך היא שכבה, מקופלת בעיוורון על הריפוד המזוהם וספרה כפתורים. לא היה לה אכפת מה הולך לקרות. הדבר היחיד שהיה לה חשוב, הוא שלא יהיה זה קיצה. היא עוד לא הייתה מוכנה.
ישנם אנשים שלא אכפת להם מתי, איך ולמה בדיוק הם ימותו, אולם לה היה אכפת. היא לא רצתה למות כך. לא כך. היא עוד לא סיימה למלא את תפקידה על פני אדמה. ייעודה היה רחוק מלהיות מוגשם.
היא מיששה את שערה המיוזע, את שדיה הנפוחים, את בטנה המתוחה. אט אט היא הרגישה כיצד נפח הבטן הולך ופוחת וכיצד היא נעשית קלה יותר ויותר. היא הצליחה לקבל מבט חטוף על הנעשה, ואז הרגישה כיצד היא נשאבת. נשאבת הרחק הרחק.
ראשה החל כבד וסחרחר וביקש לשבור אותה. שריריה תפחו והתחננו לדבר מה בו יוכלו לאחוז. מילה, דמעה, מבט, זיכרון או תחושה. משהו, בבקשה, גופה צרב ודאב והיא הרגישה כיצד היא עומדת לפרוץ מתוכו בדרך רוחנית בה היא לא פסעה מעודה.
ידיה עטפו את ברכיה ובטנה שהייתה כעת כמעט שטוחה. היא הרגישה שדבר מה יקר ערך הוצא ממנה אך לא הבינה מה חסר לה.
לפתע, כאב חד. היא צרחה. תוויה, כלהב פילסו דרכם בחלל. שערותיה נתלשו מראשה, קווצה אחר קווצה של שיער מתולתל ועדין. הכאב פסק והיא נותרה קירחת. היא הרגישה את פעימות ליבה יותר מאי פעם. ורידיה בלטו ושינו את גוונם במהירות. כחול, ירוק, סגול.
הוא החלה רועדת עם הגיעו של גל קור אל סביבתה. היא כוסתה שלג דק ומלטף שהקפיא את עורה.
הבלבול בעט בה מכל עבר ולא הניח לה לרגע. נשימתה נעתקה פעם אחר פעם וראותיה התכווצו והתמלאו יתר על המידה.
איבריה נמשכו במערבולת אל האינסוף המשוער וכוחות לא מוסברים דחפו, הדפו וזרקו אותה.
בכי מעומעם נשמע ברקע, בעוד היא נעה בחוסר נוחות. היא לא סיימה. עוד לא.
כיצד זה ייתכן? היא לא יכולה לעזוב כך. זה לא הזמן. לא הזמןשלה. היא לא תכננה או חלמה שכך זה יקרה. ושכך היא תמות.
חיים תמורת חיים, היא הניחה בלחישה נוגה, חיים תמורת חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
