הטרקטור בארגז החול

אני בלחץ. לא היסטרי, אבל לחץ.

אני חייבת להצליח במגן. 50% מציון ההגשה, זה היסטרי.

למדתי שלוש שעות ביום שישי ושבע שעות אתמול. נודע לי אתמול בלילה שירד לי חומר נורא קשה, ואז הבנתי באמת למה לא הצלחתי אותו לא זכרתי בכלל שלמדתי אותו (כי לא למדתי אותו בכלל, איף...)

עוד פחות משעה בת אל תבוא, נעבור על החומר במשך כמעט שעתיים ואז נצא אל בית הספר לעשות את הבחינה...

אני כל הזמן חושבת כמה נפלאים יהיו החיים אחרי ה-29 בינואר- יגמרו לי שיעורי ההשלמה ואני אסיים עם שתי בגרויות במתמטיקה. איזה אושר...

חוצמזה, ההכנות למסע פולין הולכות ומתחרבשות. אני לא לוקחת חלק בזה. אני שונאת שבית הספר הזה מכניס אלמנט של לחץ בכל דבר שיש. "רמי יצלם אתכם בטקס" "כדאי שנעשה את זה יפה ומתוקתק בשביל רמי" "מה רמי יחשוב?" מה אכפת לי?? אני נוסעת למקום הכי קשה בחיים שלי, אוקיי?? לעמוד במחנות השמדה, בשלג, שנייה אחרי שנגעתי בנעליים שלהם. כשמר לי כל כך וכל מילה בנושא צורמת ומקבלת משמעות חדשה- ככה אתה רוצה שאני אעלה על הבמה ואקריא?

אני אעשה את המסע שלי. זה כאילו נדמה שאם לא אשתתף בטקסים אז לא באמת אעלה את זכר השואה כי כאילו אני לא עושה כלום למען המטרה הזו.

אז אני מניחה שהמטרה שלי שונה משל בית הספר- הם רוצים שאנחנו נכבד את בית הספר, ואני רוצה להיטיב עם עצמי. אני אעלה את זכר השואה בדרך שאני רואה לנכון. ואני חושבת, לא, אני יודעת שדמעותיי שייספגו בשלג וצערי וכאבי- די בהם. אני לא חייבת לעשות משהו ראוותני כדי להוכיח את זה.

זה פשוט מרתיח אותי כל הסיפור הזה. כאילו כל העניין הוא על  מנת לרצות את רמי (המנהל). אז זהו, שלא. ממש ממש לא.

פועמת ורועדת יותר מאי פעם,

מיכל.