דומרו התיישב וגרד את כרסו הצמרירית, מביט בחלחלה על צלחתו.
"משהו אינו כשורה?" הציצה דילקר מהחלון ותמהה מדוע זה השמנמן אינו אוכל מאום. "הכל כשורה", שיקר דומרו ומזג לעצמו מעט תה צמחים מהביל.
דילקר נכנסה למטבח, משאירה מאחוריה שובל של אדמה לחה ואוחזת בזר עשבים שוטים שעקרה זה הרגע. היא הביטה על דומרו, על הקרקרים שבצלחתו והניחה את העשבים על רצפת המטבח המטונפת. "מה יש?" היא שאלה בטון מדוכדך משהו.
"אני לא אוהב קרקרים", קבע דומרו.
דילקר החלה מחייכת והסתכלה על דומרו בפליאה. חיוכה הפך בין רגע לצחוק מתגלגל, כאשר היא אוחזת את בטנה בידיה המטונפות.
"בחיי, אני לא אוהב אותם", הוא קימץ את מצחו בכעס והישיר מבטו אליה.
דילקר הפסיקה בבת אחת את צחוקה וגרדה את סנטרה בעצבנות. אין להקל ראש בדברים הללו, חשבה דילקר. לא אוהב קרקרים? "ממתי?" "מ-ע-כ-ש-י-ו", הכריז דומרו בנחרצות, קם ויצא את החדר.
דילקר אספה את הקרקרים והחזירה אותם לחפיסתם, אחר מזגה לעצמה כוס גדושה של מיץ גזר. חשבי דילקר, חשבי, היא דירבנה עצמה לשווא, שכן לא עלה במוחה פתרון למצב המביש.
"הקשיבו הקשיבו!" קול הכרוז רעם במדשאות הפארק הגדול ביום שבת בבוקר, בזמן שכל הארנבים המגודלים התייצבו במקומותיהם. דילקר התיישבה גם היא שם, חוששת ומפוחדת משום שידעה כי סיכוייה קלושים. היא כחכחה בגרונה וגיששה בעיניה הגדולות והורדרדות אחר דומרו. היא עדיין קיוותה בכל מאודה שהוא יגיע לתחרות וישב בסופה בכיסא האלופים.
היא פידרה את פניה בעת בה הסביר הכרוז לקהל הרחב את אופי וכללי "תחרות אכילת הקרקרים השנתית של כפר פורב".
"ראי אמא", הצביעה ארנבת קטה על דילקר שהייתה הארנבת היחידה בתחרות.
לפתע פתאום הופיע דומרו, מקפץ ומתנשם ללא רחם על ריאותיו הקטנות. הוא תמיד היה מתבדח באומרו שריאותיו קטנות כל כך משום שנאלצו לפנות מקום לבטנו.
דומרו היה האלוף הבלתי מנוצח של כפרו באכילת הקרקרים בחמש השנים האחרונות. במשך כל השנה הוא היה מתאמן ובסוף השנה היה מנצח. הזוכה בתחרות היה מקבל מלאי קרקרים לשנה, בו נעזר דומרו באימוניו המפרכים.
דילקר הייתה אחותו, שדאגה לכך שיאכל בכל יום את מנת הקרקרים המוקצבת לו וכן שידאג להתאמן בכל סוף שבוע כדי לא לצבור שומנים (שכן למרות עבודתה המוצלחת כמאמנת היא לא ידעה דבר וחצי דבר על מבנה גוף הארנב וטענה תמיד ששומן מקטין את הקיבה ולכן יש להפטר ממנו ולקבל קיבה רחבה ובריאה).
מחילתם הקטנה הייתה תמיד גדושת אורחים, קרויים וקרויים פחות, אשר שיבחו את דומרו על הישגיו, העניקו לו בקבוק מיץ גזר מבציר משובח או סתם בירכוהו לשלום בדרכם לעבודה.
וכעת- לדומרו נמאס מהתחרות. נמאס לו מאורחים, קרויים יותר וקרויים פחות, נמאס לו ממיצי הגזר שבקבוקיהם נערמו במזווה, נמאס לו מהציפייה הגוברת והולכת כלפיו בכל שנה מחדש.
הוא החליט לפצוח בדיאטה.
מששמע דומרו על השתתפות אחותו בתחרות הוא מיהר להגיע ולשלות אותה מדוכן המועמדים, אולם כאשר הגיע ונוכח לדעת שהיא כבר החלה לזלול, התיישב בקהל, לראשו כובע ולעיניו משקפי שמש בל יזהוהו וחיכה בקוצר רוח לסיום המאורע.
ניצח מי שניצח והפסיד מי שהפסיד, מה ששינה לשני האחים היה המפגש ביניהם, בו רצה כל אחד מהם מאותה סיבה- לוודא שהכל כשורה אצל האחר.
הם הזדמנו להפגש רק בפתח מאורתם מכורח ההמולה ששררה בפארק רגע אחרי הכרזת המקומות הראשונים.
"דילקר!" חיבק אותה דומרו בהתרגשות, "ראיתי אותך בתחרות! איך היה? אולי מעתה אני אאמן אותך, זאת, כמובן, אך ורק אם הפקת מכך סוג של הנאה", והוא עצר את דבריו המסוחררים כדי שדילקר תוכל להגיב לו. היא נדה בראשה לשלילה, "לא תודה, דומרו אחי היקר", היא חייכה חיוך רפה, "אני חושבת שגם אני כבר לא אוהבת קרקרים".
מוסר השכל: עד שתחווה דבר מה על בשרך לא תדע את טיבו.
מיכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
