סליחה היא מילה שיש לומר כך סתם.
ברחוב, לאנשים. אם אני נתקל במישהו בתור, דוחף בטעות, מתנגש. מעצבן מישהו בלי להתכוון, מתעמת עם אדם שדעותיו מנוגדות לשלי.
אך עשו לי טובה, חברים.
אל תבקשו סליחה אם מה שעשיתם לא היה בשוגג.
כי מי שתכנן ורצה להרביץ למישהו- שלא יתנצל. שיקח אחריות על מעשיו.
כל זה משתנה מקצה לקצה ביום כיפור.
תראו, אני לא אחת שצמה ומאמינה, אבל לטעמי יום כיפור הוא המועד היפה ביותר ביהדות- האנושי ביותר. מתחבר ללבו של כל אדם.
וכי מה יותר פשוט מלבקש סליחה?
גם אותו אחד שעשה מעשה מתוכנן ופגע במכוון באחרים יכול להתנצל.
אני לא יודעת כמה יקבלו את סליחותיו משום שאני אישית סולדת מאנשים אכזרים כמותו.
אבל.. שווה לו לנסות, כל עוד הוא באמת מצטער.
ואני- מבקשת סליחה מכל מי שאני מכירה ולא מכירה והכאבתי לו בלא כוונות זדון.
זה לא שאני צדיקה ושאני לעולם לא פוגעת באדם בכוונה. אני מניחה, שבהיותי אדם, אני פוגעת גם בכוונה. השאלה היא מה גודל הפגיעה.
כמה כואבת וכמה עונג אם בכלל הפוגע מפיק מסבלו של האחר.
החוכמה היא לדעת להתצל עוד לפני הפגיעה, והמבין יבין.
אם אני בכל זאת אנסה להסביר את הדבר הכל כך לא ציורי הזה, דמיינו לכם רשת עשוייה מרקמות-רקמות של סליחות קטנות שמגוננת עוד לפני המכה. שתתפוס בנפילה. לדעת שאם אתה טועה אתה מתנצל ולא לומר שתתנצל רק אם.. וכו'.
אני שומרת על עצמי שלא יקרו לי דברים נוראים ולא ישתלטו עליי שדים ולרוב אני מיוצבת. אבל אם אני תופסת את עצמי עושה משהו לא לעניין אני מלקה את עצמי יותר מאשר את מי שנפגע ממני בתחילה.
אני לא מבקשת סליחה כדי למחול על חטאיי בפני בורא עולם או כל יישות אלוהית אחרת. אני מבקשת סליחה כדי להתנקות מעצמי ולהרגיש שאני ישרה עם עצמי ועם העולם. לדעת שאין עליי מטענים כבדים מנשוא ושיש לדעת להתנצל ולמחול.
סתם כך,
מיכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
