הטרקטור בארגז החול

היום היה אחד הימים בהם אני מרגישה יפה.

ימים בודדים בשנה שאני מרגישה באמת ובתמים טוב עם עצמי. הרגשתי יפה ואסטתית, למרות שלא שרתי לעצמי (ראו פוסט קודם) הרגשתי יפה ונאהבת ומוצלחת.

בעזרת השם ורחל טמיר (או תמיר, לאדעת) כבר ביום שלישי אני אקשיב בערגה לאנחותיה של זינה, המורה לשלוש יח"ל מת'. את צחוקו הרוסי וגדוש הניבים של בנימין (4 יח"ל) אותיר מאחור ללא חרטות.

החופש עשה לי טוב. זללתי כמו סוטיק, זה נכון, וגם מיטל הבריזה לי שוב, אבל עדיין. היה משהו מאוד מעודד בהפסקה מהשגרה (שבקושי ראויה להקרא שגרה, עוד לא עבר חודש מתחילת השנה, הייתם מאמינים?) ובידיעה שעוד שבוע פלוס מינוס אני אשתרע על החול בטנטורה, השמש תקרין לי סרטן לוורידים ומים קרים יציפו את ראשי המסוחרר מעונג. מחכה לזה כבר כל כך, שלושה לילות וארבעה ימים של גן עדן.

קניתי ארבע חולצות יפיפיות, מבליטות-שדיים ומצרות-מותניים. קצת התעצבתי שאין צבעים יותר חיים. מי קבע שרק בקיץ ייצרו חולצות צהובות, ורודות וכתומות. אני רוצה את זה גם בחורף! למה אני חייבת ללבוש רק שחור, חום, אפור ו(הכי צבעוני)בורדו? חבל.

קניתי גם שני טייצים שחורים צמודים (תמיד טוב, מבחינתי זה פריט בסיסי בארון, שווה במעמדו לגופיית חוט (ספגטי, איך שלא תקראו לזה)). ועוד מכנס יפה ממש ממש ממש, ירוק (!!) אבל לא ירוק עם פס רומני בצד כמו של מיטל, אלא ירוק זית יותר ג'ינסי כזה, משופשף קצת.

פעם כשהייתי יוצאת למסעות שופינג עם אמא היא הייתה יושבת לי על החיים ועוד תוקעת לי מקלות באוזניים. היום, היא למדה לסמוך על הטעם שלי: אם אני רואה בגד על הקולב אני מיד יכולה לראות לפי הגזרה, הבד והמראה הכללי אם זה יעלה עליי או לא, אם זה יחמיא לי או לא ואמא שלי מקבלת את זה (ואם היא מתעקשת שאני אמדוד אני יוצאת מהתא עם מכנסיים נופלות/מכנסיים לא סגורות/חולצה שנראית כמו אוהל/חולצה שנראית כמו עוד שכבת עור/ללא יכולת לנשום). וכך, בדרך הקשה, היא למדה לסמוך עליי ולהבין שאני (מסתבר) מכירה את עצמי טיפהל'ה יותר ממה שהיא מכירה אותי.

יש לי עוד בוחן בהסטוריה מחר, ולכן אברך אתכם בלילה נעים ונטול עקיצות,

מיכל