אז למה זה קורה?
רק אתמול בלילה,כשנרדמתי ל10 דקות אתה באת,ליטפת אותי כמו פעם..חיבקת את אותו חיבוק ישן,ואני שוב
התרפקתי בין זרועותיך הגדולות..המוכרות והישנות כלכך..אלה שלא חיבקו אותי באמת כבר קרוב ל-4 שנים.
באת,ליטפת לי את הראש וביקשת ממני להפסיק לדאוג כלכך.להפסיק לבכות עליך בלילות.
אמרת לי שהכל יהיה בסדר ושכבר מצאתי את שחשקה נפשי.
אז מה קורה עכשיו בעצם?
זה סוג של מבחן?אתה רוצה לראות אם אני מאמינה לך ועושה את מה שביקשת ממני?
זה קשה לי שיקו...קשה לי כשהוא תוקע לי סכינים בגב פעם אחר פעם ומסובב אותם עד איבוד הדעת מרוב כאב.
קשה לי כשהוא לא חושב מעבר לעצמו,כשהוא גורם לי לבכות כלכך הרבה.
קשה לי להאמין גם לך כי גם אתה הפרת את ההבטחה היחידה שאי פעם הבטחת לי.
הפרת את ההבטחה שתשמור עלי תמיד.
שתמיד תהיה איתי.
ואני לא מדברת על נוכחות כשאני ישנה,או כשאני מנהלת דו שיח עם אחד העננים שבדיוק עוברים שם למעלה..שטים לצד השני של העולם.
אני מדברת עליך.
על מושיקו שלי,הבנאדם,זה שהיה מחבק אותי כשרע לי והיה מלטף אותי כשהיה לי עצוב.
זה שתמיד דאג להזכיר לי שיש מי ששומר עלי ושהוא אף פעם לא יעזוב ואותו אחד,שגם הזכיר לי כי בני אדם הם עם הפכפך,
שאי אפשר לסמוך עליו.גם לא על הבנאדם הקרוב אליך ביותר.
אבל אני לא הפסקתי להאמין בקיום שלך והמשכתי לאהוב אותך ולהעריץ אותך,בדיוק כמו שהייתי כשהיינו קטנים..הייתי רואה בך את מלך העולם בכל פעם שהצלחת לבנות את הארמון הגבוה ביותר בחול מכל ילדי הגן,בכל פעם שהצלחת למצוא בשניות פתרון לכל בעיה ובכל פעם שהיית מביא לי צדפים כשהיינו יורדים לים.
תמיד היית שם בשבילי גם אחרי שהלכת מהעולם הזה.
וברגעים כמו אלה,כשהאהבה הכי גדולה שאי פעם הייתה לי כלכך מאכזבת אותי ופוגעת בי..הייתי רוצה את החיבוק שלך..
את הליטוף שלך,
את המילים הטובות והמרגיעות.
כנראה שזה נכון..כנראה שהמתים באמת לא חוזרים.
ודרך אגב,לפני שבוע,היה לך יומהולדת 18.
מזל טוב לך ילד שלי.הכי מזל טוב שבעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
