כבר הרבה זמן שאני חושב על הפוסט הזה ספציפית ועל הקונספט של צמתים בחיים שלנו בפרט.

החיים שלנו בנויים מצמתים, בנויים מהחלטות שאנחנו לוקחים בחיים שלנו...חלקן גדולות יותר וחלקן גדולות פחות.

אבל כל החלטה (שבעקבותיה מגיעים צעדים) כזאת מציירת לנו מסלול, נתיב שבו אנחנו צועדים במהלך חיינו.

ככה לפחות אני רואה את זה, בתקופה האחרונה עברתי ואני עדיין עובר הרבה צמתים בחיי, הרבה החלטות חשובות שאני צריך לקחת על מנת לנסות לעצב את החיים שלי כמו שאני חושב שהם צריכים להיות. וכן...זה מה שאני עושה, חלק מההחלטות כבר בוצעו, אם זה בחיי האהבה או בחיים המקצועיים.

ואז כעבור X זמן אתה מוצא את עצמך יושב וחושב, האם לקחתי את הנתיב הנכון? האם המסלול שבחרתי אכן מתאים לי? אומרים שהאנשים שבאמת מצליחים הם אלה שלא מוותרים, אלה שנתקלים בחומות ולא נותנים לקולות האלה בראש להפריע להם והם ממשיכים קדימה למרות הכל. 
אז אני מנסה, אני מתעלם מרעשי הרקע (אלוהים, יש כ"כ הרבה רעשי רקע!!) ומנסה להתרכז במטרה שהצבתי לעצמי ויהיה מה...אבל הזמן עובר, המציאות לא משתנה ואתה מהרהר ושוב פעם מגיע לאותה לולאה אינסופית...האם אני מוותר או ממשיך הלאה?

כרגע אני מניח שאני ממשיך, למרות כל הלבטים...מרגיש לי שהקרבתי יותר מידי בשביל להפסיק עכשיו.

להמשיך ולא להסתכל אחורה.

קשה לעשות את זה לבד...קשה לעשות את זה כשאתה מרגיש שאין לך תמיכה.

כן יש חברים שתמיד יהיו מוכנים להקשיב וכן יש את ההורים שלא משנה מה תמיד יהיו שם בשבילי.

אבל כשאתה רוצה תמיכה ומחפש חיזוקים ברגעים החלשים שלך אתה לא רוצה לדבר עם חברים שלך, אתה רוצה את הבת אדם האחת הזאת שמבינה אותך ויודעת לעודד אותך...אבל היא לא פה, היא אוהבת מישהו אחר ואתה כרגיל מכניס את עצמך לסיטואציות שאתה לא יכול לנצח בהן.

זה מה שאתה עושה הכי טוב לא?

בא לי להתנתק מכולם, להתחיל מחדש.

חיים חדשים, אנשים חדשים.

להשאיר את הכל וכולם מאחור, הם כבר יסתדרו...

סוג של ריסטארט, במקום אחר חדש.

צמתים כבר אמרתי?