התלבטתי הרבה זמן לגבי הפוסט הזה מכמה סיבות:

הסיבה הראשונה והברורה היא כי אני יודע שהנושא של הפוסט (אם תרצו לקרוא לזה ככה) היא מישהי שקוראת את הבלוג, ואני יודע ב 100% שהיא תקרא את זה ולא הייתי בטוח אם אני רוצה את זה.

הסיבה השניה היא תזמון: אני הולך לחפור (כן כן, לחפורררר) על נושא שהוא סוג של "DONE DEAL", נושא שלא באמת עמוד על הפרק, נושא של העבר.

ולחפור בעבר זה לא דבר שקל לעשות ויש נושאים שמומלץ לא לחפור בהם בגלל שסגרת אותם.

לבסוף כפי שחדי האבחנה בניכם שמתם לב החלטתי לכתוב את הפוסט, קודם כל מכיוון שזה הבלוג שלי, אני אכתוב בו מה שעובר עלי ואני לא צריך לצנזר את עצמי מחשש שמישהו יקרא. האנשים שאני מכיר שקיבלו את הכתובת לפה יודעים זאת ואני בטוח שלקחו בחשבון שיש מצב שהם לפעמים יקראו פה דברים שהם אוהבים יותר וכאלה שאוהבים פחות.

ובנוסף העובדה שהמחשבות האלה רצות לי בראש כ"כ הרבה זמן (ואני מדבר על שנים) מצביעה שאולי לא סגרתי את הנושא כמו שרציתי, אולי אני מרגיש שמשהו חסר וכנראה שזה מה שאני צריך לעשות בשביל עצמי. 

נקודה חשובה נוספת: שלא יווצר הרושם שאני רוצה שניהיה ביחד, אני לא מאוהב בך כיום, היחסים בנינו הם הכי אפלטונים בעולם וככה הייתי רוצה להשאיר אותם.

אז ככה: אני מכיר אותך כבר מעל עשור, זה התחיל בשיחת צ'אט והגיע לעבודה שכיום אנחנו הכי קרובים בעולם.
הייתי מאוהב בך, במשך שנים על גבי שנים...גם אחרי שאמרתי לך שאין לי כבר רגשות כלפייך נראה לי שזה היה ברור שעדיין יש.

וכן שיקרתי...כי הייתי חייב לשמור על הקשר בנינו, גם אם הוא אפלטוני.

זה קטע כזה...את היחידה מכל הנשים שאי פעם הרגשתי כלפיהן משהו שאני בקשר איתה היום, תחשבי עלי זה...ולמה? גם אני שואל את עצמי את זה לפעמים, כי נכון אנחנו קוראים היום אחד לשני "אח ואחות" אבל אני בחיים לא ארגיש באמת שאת אחותי, אף פעם לא אוכל לשים אותך בקטגוריה הזאת לא משנה אם אני אהיה עם משפחה וילדים ומאושר עד השמיים עם מישהי אחרת.

אבל עם כל זה...יש בנינו סוג של הבנה לא ברורה, מספיק לנו משפט אחד, מבט אחד, SMS אחד בשביל לדעת מה עובר אחד על השני.

הדוגמא הכי קטנה בעולם היא לפני כמה זמן, שלחתי לך SMS שלכאורה היה תמים, לא עברו 5 דקות והרמת טלפון וזה נגמר בחפירה של שעתיים...כי ידעת, כי ידעת לפרש את מה שאני אומר לך, ידעת בדיוק מה אני חושב ואיך אני מרגיש וידעת שאת צריכה להיות שם בשבילי.

אין בנינו חומות, אין בנינו מסכות, תמיד אנחנו הכי שקופים.

את אותה דוגמא אנחנו יכולים לתת ל-2 הצדדים כמליון פעם בערך, תמיד ידענו להיות שם אחד בשביל השניה.

וזה אולי מפגר...אבל כשאני רואה אותנו רוקדים ביחד, את הצורה את הכימיה, לא יודע להסביר את זה אפילו....אולי זה בראש שלי, אולי אני רואה דברים בצורה שבה אני רוצה לראות וממציא "עובדות" שיחזקו את המציאות שלי.

אז כנראה זו הסיבה למה לא יכולתי להתנתק ממך, וגם לא רציתי (לא פחות חשוב לציין) להתנתק ממך.

אבל פעם בכמה זמן אני חוזר לשאול את עצמי את אותה שאלה נצחית "למה?"

למה כשהייתה לנו את האופציה להיות ביחד בחרת שלא?

עד היום אני מאמין שאם זה היה קורה אז היינו טובים אחד לשני, כי לא משנה כמה שונים אנחנו, תמיד ידענו למצוא שפה משותפת ולא משנה מה הנושא, 

ולא משנה כמה אנחנו יכולים לריב ולכעוס תמיד נמצא את הדרך לגשר.

הסיבה שנתת לי בזמנו נראתה לי שטותית ולא אמיתית, וגם היום למען האמת היא נראת לי ככה.

אז אני תוהה...

תמיד ידעתי שמסוכן לשחק ב"אם", אבל לפעמים אתה לא יכול לשלוט בעצמך וחושב: מה היה קורה אם היינו ביחד, איפה היינו היום? כמה החיים שלנו היום שונים? לטובה? לרעה? ולרוב כשאני חופר עם עצמי התשובות יוצאות לצד החיובי של המאזניים, אבל זה רק לשחק ב"אם", וכמו שציינתי מקודם זה מסוכן ומיותר.

חשוב לי לציין שוב פעם: 
אני לא מאוהב בך, אין לי רגשות כאלה כלפייך ולא הייתי רוצה שניהיה ביחד.
אלה פשוט מחשבות שאתה לא יכול לנעול תמיד בצד, ומידי פעם רואות אור יום.

לא יודע גם אם הייתי רוצה שתגיבי על הנושא.

רוב הסיכויים שלא הייתי צריך לכתוב את זה פה, שאם היו לי ביצים הייתי בא ומדבר איתך פנים מול פנים.

אבל כזה אני, הרבה יותר נוח ומוכר לי לכתוב, ובתכלס? הרבה יותר קל לי...

צביקה.

ונסיים בשיר: 
http://www.youtube.com/watch?v=xWk4Hdjamls