בלוג עם אלוהים

שקופים היו המהדרין מסתכלים עלי בערב שבת ההוא. עומדים ומתפללים במסירות אין קץ ומביטים בי בלי הפסקה. אני מרגיש את המבט של שרה פייגה מנקב בי נקבים אוהבים דרך הפרגוד והיא עצמה מרגישה את לבי נחמץ כשאני נוכח עד כמה צדקתי.

"הם ירגישו מיד. אני אומר לך שדבר לא יכחד מהם! הם יבינו הכל." - אמרתי לה בארוחת ערב שלווה עם הילדים, רבע לפני התדהמה ודקה אחרי שהקטנים קמו לשחק במרפסת.

"הם לא מסוגלים!" - את אמרת והגשת לי את הצימעס שאני כל כך אוהב שאת עושה. "הם עסוקים בעצמם ובתפילות שלהם. תביא להם כומר והם לא ישימו לב!"

"את כל כך עזרת נשים שזה מצחיק!" - אמרתי לך וחייכתי בפה מלא בגזר מתוק.

"ואתה, לייב שמעון, כל כך רדוף שלא נשאר לך הגיון" - את מלטפת את ראשי בחיבה.

"הם יבינו מיד."

"תעמוד מולם באמצע התפילה ותשתה מן הנטלה והם לא יאמינו שהם רואים את זה. הם לא יבינו!"

"את באמת מאמינה שהם יראו אדם שכבר מת ולא ישימו לב?"

"אני יודעת שהם לא יאמינו ומשום כך לא יעלו את זה. חוץ מזה - אתה נראה אחרת.. אתה כל כך אחר עכשיו, לייבש!"

"אחר טוב?" - אני שואל ומסמן שהשתכנעתי בנושא הקודם.

"אחר שופרא!" - היא מחייכת עם הפנים הכעורות והנפש היפה שלה.

יוצאים לתפילת ערבית של ערב שבת. כולם עטויים בבגדי השבת שלהם ואני בבגדי שבת אחרים משהיו לי בחיי. קצת לפני בית-הכנסת אני מתרחק מהם וממתין רבע שעה לפני שאני נכנס לאולם התפילה. "אם לא תהיה איתנו - לא יבינו!" - אמרה לי שרה פייגה קודם.

ואני מאמין.

ילדי משחקים בחצר.

אני נכנס לאולם המתפללים וכבר ננעצים המבטים.

נעמד בכוונה ליד טננבוים, שאף פעם לא דיבר איתי. לפחות מאז שהוא אמר שריכלתי עליו ב"וועד".

מתחיל בתפילה, אני מעבה את הקול, שותל את העיניים בסידור. עכשיו מרגיש את עיניו של הטננבוים ננעצות בי.

מרים מעט את המבט ומבחין בעוד עשרות זוגות עיניים נלטשות.

מעזרת נשים רואה בדמיוני עוד רבות נוספות.

עלו עלי..

מת בבית הכנסת.. מה יגידו כולם?

עלו עלי.. מה הם יעשו לי?

מנסה להתרכז בתפילה ותוך כדי שאני אומר את המילים המוכרות כל כך, שכבר שלוש שנים שלא אמרתי, אני חושב על כל דרכי המילוט שאפשר לי לקחת.

"דם-איט," - אני אומר לעצמי בלב בשפה זרה, תרתי משמע, לבית הכנסת, "גם אם אני מצליח לברוח איכשהו - הם יעשו את המוות לשרה פייגה והילדים.."

אויש, איפה אלוהים כשצריך אותו?!

אני ממשיך להתפלל ולעשות את דרכי ללב האלוהים הקודם שלי, גירסת 2000, רגע לפני השחיטה, ובו בזמן להתחנן לגד הנוכחי, גירסת 2005, שיבוא להציל אותי מהשטות האחרונה שלי.

"תעשה את כל הטעויות שתעשה. אם תעשה אותן נכון - הרי שצדקת!" - הוא אומר לי תמיד, אבל אף פעם לא מדבר על התוצאות.

מה זה נכון? איך זה יכול להיות נכון אם זו טעות? - בין דפי הסידור אני מבחין בפתק מהוה ומקופל. קצת מזכיר את המקופלים שאנשים היו דוחפים לכותל המערבי. אני פותח אותו תוך כדי תפילה, מסתיר עם הצד של הסידור מהעיניים הסקרניות של טננבוים החטטן..

ובפתק כתובה, כמו תמיד, תשובה שרק הוא יודע לתת: "אם טעות נעשתה מרצון טוב - היא לא תהה טעות לתמיד. בסוף היא תהיה התשובה."

אוי שיט! אבל מה זה בסוף? מתי זה בסוף? מה עכשיו? - מילא האי-נעימות שלי אבל סיבכתי כאן את שרה פייגה והקטנים.

חרם זו מילה שכולם בממלכת 'מה יגידו' יודעים לאיית כבר מגיל אפס..

מה אני עושה עכשיו? יהיה עוד פתק? - כל המאמצים למצוא אחד נוסף בסידור עולים על שרטון.. כמה מפתיע, אבל זה לא ממש אינטראקטיבי - הסידור הזה..

ואז, דווקא טננבוים, מכל האולם כולו, פונה אלי בשקט ואומר לי "כולם מסתכלים עליך. אתה ספרדי!?"

מה? מההההההההה? - לא האמנתי למשמע אוזניי והתקשיתי לענות לו..

אני ספרדי?? הם חושבים שאני ספרדי!

חלוד!

שיט שיט! אז זו הבעיה שלהם? הם לא זיהו את הלייב שמעון שאני אלא חושבים שאני..

כן... אני שזוף היטב.. אחרי כמה שנים של חופים ושמש ומעט מאד קרם הגנה.. וכן - לא ממש מקפיד על קוד הלבוש וההופעה של המגזר.. אבל לחשוב עלי, על שמעון לייב שמתעקש לקרוא לעצמו לייב שמעון ובאחרונה אפילו זכה לכינוי החיבה 'לייבש', המאד, אם יורשה לי, אשכנזי.. לחשוב עלי שאני ספרדי?

מזרחי??

"כן, אני ספרדי! יש לך בעיה עם זה?" - רציתי לאמר לו להכעיס ולא העזתי.. במקום זה אני ממלמל משהו לא מובן וממהר לחמוק החוצה...

שיט!

שטוף בזיעה רעה, זיעה שחורה של מודעות פתאומית ותחושת אשמה דביקה, זיעה שלעומתה הסרחון של זיעת המתפללים נדמה כבושם, פתאום התחלתי להיזכר בגזענות המסוימת הזו שאפפה את כולנו, כולל אותי, והפכה אותנו למין גירסה יהודית של הרעות שבקבוצות.. הנה, כמה שנים אחורה, אומר הרבי שלי על בחור ישיבה מצוין שאם לא היה ספרדי היה בוחר בו חתן לבתו.. הנה השכנים שבפרץ של ליברליות ואפילו בברכה מסוימת של הרב השיאו את בתם לספרדי שרצתה והתוצאה היתה שכולם דיברו עליהם מאחרי גבם והשידוך לבנם הפך קשה מנשוא..

הנה אני, עשרים שנה ופייגה אחת לאחור, מתאהב בעלמה מזרחית שלומדת ב"בית יעקב" ולא מעלה על הדעת לבקש לשאתה לאשה. מחמת הבושה.

אשמתי. פשעתי אז. אבל האם היום אני יכול לאמר בבטחון שאני אחר?

האם אני באמת נטול גזענות והתנשאות כאלה עכשיו?

כמה ימים אחרי יאמר לי גד שכן, או, במילים שלו, ודאי שבטח. האלוהים שהוא, יחווה דעה ברורה על מה שאני עובר ויאמר לי שהסימן האמיתי, אם אני צריך, היה דווקא היחס שלי למרתה, להלן השטן. היא היתה מעוצבת בצורה הכי מזרחית שאפשר ובכל זאת, את המשיכה שלי אליה אפשר היה להרגיש בכל העיר. ואפילו אהבתי לחאריס - שלא היתה יהודיה ולא היתה דומה לכל מה שנחשב ראוי לנישואין בחברה שממנה באתי.

"אנחנו סכום מדויק של כל ההתניות, ההתנגדויות, הדעות הקדומות והבעיטות שהיינו מוכנים לבעוט במי שגידלו אותנו.. ואתה בחייך אכן זכית להתנגד ולעמוד על דעתך, אבל בעניינים שוליים יותר.. הרבה יותר כאב לך הסדר של שמותיך מאשר מי תהיה רעייתך ושותפתך לדרך.. היום אתה משוחרר מאלה.. כבר ברור לך שרגע אחרי שנגמרים חייך אתה עומד נקי וטהור למול החיים ויכול להתחיל אותם מחדש.. דף נקי.. אבל אתה מהיחידים שיכולים היו ממש לחזור ולנסות את זה שוב.."

אני שותק.

"עכשיו אתה בסדר, אתה!"

ובשקט בשקט, רק המקשיב היטב יכול היה להבין את מה שלא אמר לי אלוהים של החדר השני - שאם רגע אחרי החיים אפשר לחזור ולחיות אותם ללא ההפרדה הזו, שבין יהודי ליהודי ואולי אפילו, רחמנא לצלן, שבין יהודי ללא יהודי, הרי שהטובים שבנו יכולים לעשות זאת גם במהלך החיים! הרי אפשר לבעוט בכל מה שאומרים לך ולחיות את החיים הפוך ממה שהם רוצים - להוקיר אדם בשל תכונותיו ולא בשל מוצאו או צבע עורו או אפילו אמונתו.

אין אדם פחות בלידתו מאדם אחר. וגם לא אחר-כך.

כולם זהים, עד שלא יוכח אחרת. וכך, אם במותנו ואם בחיינו - ומבחירה - שקופים שקופים, חלושים חלושים, יוצאים להם כל השדים שלנו מתוך גופנו המלא בהם ומשאירים בו להתקיים רק את הטוהר והאנושיות שבאהבת האדם החי והנושם.

מקצה הרחוב אני שומע עכשיו את צהלות הילדים שלי והם קוראים לי: "אבא, אבא" - ואני מרגיש ראוי להם היום - הרבה יותר מאי-פעם. מזוכך מעט יותר.

ובבית, בחדרי חרדים, אקבל גם נשיקה רכה משרה פייגה שעכשיו מודה שטעתה בבושות שעשתה לי בבית-הכנסיה, אבל עומדת על כך שלזהות - הם מעולם לא זיהו אותי!

"מרוב שהיית מזרחי - הם לא שמו לב שאתה מת!" - היא אומרת לי ביובש ומביאה לי תה פושר עם נענע, רגע לפני שהדלת נפתחת בבעיטה.