כשראה אותה לראשונה, היא הייתה יפה. כשהייתה פוסעת בשקט חרישי, בדרכה אל מקומה הקבוע בפינת החדר, היא הייתה
יפה. הוא שם לב ליופי העדין והחיוור שלה תמיד, שיערה השחור כפחם מתגלגל במורד ראשה הלבן, עיניה החומות-בהירות
פקוחות לרווחה, צמאות להכיר את העולם, להבין, לדעת, להרגיש, ידיה מתחבאות מתחת לשרוולי החולצה, פיה המשורטט
בכווצים קטנים, עורה בהיר ובגדיה הדהויים הוסיפו והדגישו את לובן עורה. בקע מתוכה אור קטן שהאיר כל מקום שרגליה נשאוה
אליו, את האור הזה הוא אהב, הוא אהב, כי היא הייתה יפה. היה משהו יפה בעיניה המלנכוליות, שלרוב היו מוטות כלפי מטה.
היא הייתה יפה במיוחד ברגעים המעטים בהם לחייה היו מורמות, וחיוך קטן היה עולה על פניה. היא הייתה יפה כשדיברה בשקט,
כמעט לחשה בצרידות, עד שנגמר לה האוויר וחזרה לשקט התמידי. היא הייתה יפה כשחלם עליה בלילה, וכשדמיין אותה פושטת
שמלה שחורה, וכשנגע בה בסיבובים מעלה ומטה במורד גופה הצנום, וכשהרגיש אותה מעליו, היא הייתה יפה. היא הייתה יפה
כשהייתה עובדת לגרושים עד שכפות ידיה היו שחורות וכואבות, עיניה המוטלות ארצה היו אדומות מעייפות, וגופה כבד מנשוא.
היא הייתה יפה כשמחשבות הציפו עד לגרון, עד כדי מחנק, עד שלא יכלה לנשום או לפתוח את פיה, מפחד שזעקה חרישית
תשתחרר בחוסר שליטה. היא הייתה יפה כשבכתה בשקט עם הגשם ונבלעה בו, אך שפסק נזכרה כי שוב עזב אותה, והיא
לבד. היא הייתה יפה כשהייתה מעבירה בראשה מיליוני מחשבות ותהיות, האם תיגש, אך מה תגיד, איך הוא יגיב, האם רוצה,
האם ידחה. היא הייתה יפה כשפסלה אפשרות אחת, וחשבה על אחרת, וחשבה שוב על הראשונה, פסלה שוב, חשבה על
אחרת ופסלה גם אותה. הייתה עובדת בשקט, כמו מכונה, שוטפת, מאבקת, מטאטאה, וחושבת, שותקת, ולא יודעת שהיא
הייתה יפה. היא לא הייתה יפה ביום שראה את מודעת האבל ואת תמונתה הקטנה בשחור-לבן בצד ימין בפינת הדף, עם שמה
באותיות מודגשות, "התאבדה". ומאז הוא זכר אותה, היא הייתה יפה, עד שהאור בתוכה כבה.
לא יודעת למה כתבתי את הדבר הזה, היה לי צורך. מצד שני, משהו מאוד מוזר קורה לי בזמן האחרון. את אמנם לא נכנסת כל כך לחיים שלי, אבל חדרת לתת-מודע שלי, לחלומות שלי. כן, את, שיושבת מהצד השני של המחשב, שי. לא יודעת למה או מה הפירוש, חלמתי עלייך אתמול בלילה. הזוי ביותר.
שני באילת, אני חושבת שאני מתחרפנת. קניתי חזיות, סוף-סוף!!! :]
לילה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
