היא הייתה כ"כ יפה.
הילדה הכי יפה שהכרתי.
הם היו חברים.
הזוג הכי מושלם.
כולם אמרו: "אתם עוד תתחתנו!".
ואני הסכמתי.
אני בהחלט אהבתי לראות אתכם יחד.
את היית החברה הכי טובה שהייתה לי.
אני כ"כ אהבתי אותך, פחדתי שהוא ייפגע בך.
פחדתי שהוא יהיה עם מישהי אחרת.
והנה, אחרי שמונה חודשים של שהייה ממושכת,
אחת במחציתו של השני,
אני מוצאת את עצמי, בגן-שעשועים מרוחק,
איתו, מתחת למגלשה.
הוא מנשק מדהים.
עכשיו אני סופסוף מבינה את התיאורים שלך.
מבינה את מה שניסית להסביר לי, ואת צודקת.
הוא נגע בי נגיעות קטנות ורכות,
הוא ליטף אותי כמו שאף אחד לא ליטף,
הוא אמר לי, שיש לי משהו בעיינים, שגורם לו לרצות אותי הרבה זמן.
ואני רק הסמקתי בחיוך.
ועוד נגיעה, ועוד לטיפה.
ואז...הגיעה הנשיקה.
נשיקה, שבחיים לא הייתה לי.
נשיקה, שאני בחיים לא אשכח.
אני, היא המישהי האחרת.
אני, היא מי שפגעה בך, יותר מאשר הוא פגע בך.
ואני לא אגיד שאני מצטערת, כי אני לא.
זה היה לילה ממש מרגש.
לילה סוחף, לילה כובש.
אבל אני כן אגיד, שלא התכוונתי לעשות לך את זה.
אני אוהבת אותו, מהיום הראשון שראיתי אותו.
אני אוהבת אותו, יותר ממה שאת יכולה לתאר.
ועל זה שלא סיפרתי לך, אני כן מצטערת.
כי הייתי צריכה לספר ולא לשמור.
המישהי האחרת...זאת אני.
אני, ולא מישהי לא מוכרת.
רוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
