טיילתי בחוץ
ניסיתי להתחיל להסתכל על דברים
אבל פתאום היה ערב
אבל מה קשור שהיה ערב, זה לא מפריע
אז ניסיתי לי ככה להתחיל להסתכל על דברים
אבל סתם פשוט לא הצלחתי להתחיל להסתכל על דברים
וזהו, זה בסדר, צריך פשוט לנסות עוד.
שלושה בורות יש בהליכה שביני לבין כתיבה.
הראשון הוא ביני לבין מילוליות
מילוליות, לא מילים
מילוליות היא האנושות, לחבק את ערי העולם, העולמיות הזו שבמילים.
הבור הראשון זה פשוט האני-לא-שייך-לאנושות אך שמובנה במדויק להיכנס לתוך מילים ומהצד של הנגטיב שלהם.
כשזה קורה לא יכולה להתקיים בי מילוליות. כאילו נעלם איזה יסוד בנשמה ואני פשוט לא מצליח להדביק את עצמי. מנסה לבקש סליחה על כל מי שאני עד לנשמה כולל, אני מודה, טעיתי בכל כולי, שהעולם ימעך את כל האישיות הטועה שלי עם הגאווה הסולחת שחושבת שזו עדינות.
מנסה, אבל נדבק עם זה חלש ונופל.
כל המילים הן גריניץ' והעולם הוא האימפריה.
הסגנון הוא שבעות רצון של ספרי היסטוריה לתיכון
הרי מהי היסטוריה אם לא שבעות רצון, אם לא אנושות שכותבת אוטוביוגרפיה?
המילוליות היא אדון, לא משרת, היא גבות זעופות, מונוקל, שעון שרשרת מזהב שלא יוצא מהכיס
להסתכל בשעון זה משהו שהוא כבר כ"כ מן איזה משהו שכזה
אסור להסתכל בשעון בתדירות מורגשת
וכשמסתכלים בשעון אסור לראות את השעה צריך להסיק אותה
על-כן אין זה נחשב לנימוס נאות לשאול מה השעה ברחוב
והעכשוויות זה אותו מונוקל ושעון בעיצוב אחר, נושאים אחרים
ויש סגנון בתוך כל צירוף מילים הגיוני שקיים, ובכל מילה יחידה אם היא מילה מתחילה.
והכל הוא הסגנון והסגנון הוא הכל כמו רשת שהוטבעה לתוך כל דבר ומתווה בהכל סורגים.
וזה נחשול ענק וזה שוטף אותי, וגם אם אני מנודה, תמיד אני בתוך זה ולכן אני חייב להיות העלוב.
אולי אם אזכור להרגיש מנודה כל הזמן בסוף זה ימות בכלור
אבל מי רוצה לנסות דבר כזה בכלל, לא רוצה.
וגם אם אני דג, עם חכה, את כל הגרביים העבשות האלה מתוכי, עדיין הלכלוך יהיה באגם, והאגם הוא ממני.
כי לכל התחברויות המילים יש כבר ערכים במילון הסגנוני העולמי
כל מה שאכתוב קבוע בשבילי מה זה יגיד
כל המילים מגיעות כבר מוסברות בתוך עצמן
ולפי חוקי המדינה מותר להן להתקפל החוצה רק בנוכחותו ובהשגחתו של שליח מטעם המילון הפנימי העולמי.
ומותר רק לבחור מה לכתוב
אסור לבחור סגנון
סגנון יש רק אחד
הסגנון העולמי
וזה מעצבן שגם אם ניקיתי בתוכי כמה מילים, זה ממש לא תלוי בי.
אני לא חייב להפיל את האוכל בשביל שיהיה בו שערות מרבד ופירורי רצפה.
אני אוכל באוויר, חי באוויר, ובאוויר חיים גם השערות והפירורים
והם משיגים אוכל בדרך הגאונית ביותר
המאמץ שלהן הוא הנפילה, וכל דבר שהן נופלות עליו נהיה לא-אוכל בשביל כל מי שאינו שערות ופירורים.
ואני נופל לבור הזה בהתגנבות
אמנם מועד בטעות, בתאונה
אבל אם למחזר מטאפורה מפוסט ישן
זה כמו שגונבים משהו לא ע"י מהירות רבה
אלא ע"י איטיות רבה כך שלא מובחנת שום תנועה
ורק כשאתה בא להשתמש במילים מתוקף שגרות עבודה רגילות ושורקות
אתה מגלה שאין
שאין לך בכלל גישה
שאין לך שום נתיב שהמילוליות תוכל לזרום בו
כלומר שאסתטית, כלום לא נושם לך, אבל ממש כלום לא נושם לך, אסתטית כלומר.
הבה ואקרא למצב הזה "אנטי-מילים" למרות שנדמה לי שזה לרוב אנטי-ביטוי מקיף וכולל באותם זמנים, אבל "אנטי-מילים" זה ממש יפה.
הנה בוא נבדוק את זה רגע "אוי מה קרה לך? אתה נראה זוועה".
"כן, אל תשאל, היה לי כזה אנטי-מילים אתמול... לא כתבתי לרגע כל הלילה".
כן, סבבה. זה נשמע טוב.
טוב ובכן אז אנטי-מילים אנטי-מילים אנטי-מילים, מה רציתי להגיד,
כן אז אנטי מילים הוא הבור הראשון
ואין עוד בור לפניו
וזה בעצם הבור הרחוק ביותר מכתיבה
כך שאנטי-מילים הוא בעצם התבוסה הכתיבתית המוחלטת, זוהי הקרקעית של כל נושא הכתיבה.
וזהו בור שחור ועמוק מאוד.
בקרקעית שלו יש רק מיטה והשתטחות על הבטן עד כמה שניתן.
מחוץ למיטה תיפול, ייפול, נפילה, נפל ויפילו יפילו אותך תמיד.
ולמרות שאתה יודע שתתעורר מהבור מחר
כל פעם מחדש אתה לא קולט איך זה אפשרי שישתנה המצב רוח הזה
והאמת שיש באנטי-מילים משהו גם נעים.
וזה לא נעימות של משהו כמו קרוב-רחוק, של תחושה מרוחפת של הוודאות כי למרות עוצמת התלישה שבאנטי-מילים, השיבה לחוף המבטחים ודאית כמו קסם.
לא, הנעימות מושווית לגורל, הנעימות שבשינוי, מהידיעה שבאה לקראתך דלת חדשה ובתוך הדלת יש לך כוח חיצוני חדש שבלשתוק מתוך רצון פנימי. כן, אני אולי סותר את עצמי כשאני אומר שאנטי-מילים מורגש לי כממגנט קצת, אבל ככה זה מרגיש.
בגלל הנעימות לעיתים אני נשאר שם קצת יותר זמן
אבל אני לא דואג מזה
זה דומה לזה שכל הסיוטים שלי הם חצי צלולים
ואין כמו להיות גיבור, אפילו כשאני מתעורר נשארת לי מדליה קטנה בלב מזה.
ברגש הטבעי השגרתי והרגיל שלי אני נמצא קצת מעבר לבור הראשון
אל הבור הראשון אני מגיע רק בהליכה אחורה
לא במובן של חזרה למשהו, זה לא טבעי לי
למרות שזה מיעוט לא קטן כ"כ מהזמן
זה פשוט קורה בהליכה אחורה.
הבור השני הוא בור ה-"אין לי מה". זה נובע לרוב מחוסר גירויים חיצוניים שבד"כ יש לי כשאני בחוץ, עושה דברים, בכלל לא יכול לכתוב, בכלל לא חושב על לכתוב, האמת שזה בא מתוקף זה שאני אז לא מתאמץ לכתוב, אבל אז אני לא יכול לכתוב, כי אני לא בבית, וזה ככה תמיד לועג, אבל לא נורא, זה לעג נהדר. עכשיו, מה לעשות כשאין גירויים? אפשר לחשוב ולעורר השראה איכשהו, אבל זה דורש סבלנות בקפיצות שבשרירים, ברגל המדוושת בעצבנות, והאין לי מה הוא בעצם סוג של עצלנות מחשבתית. אין לי כוח להתחיל משהו, אין לי חשק עכשיו, לא בא לי, ואז זה פשוט אין לי מה.
באין לי מה אני כולל גם את העומק שאין למילים. כלומר שהמילים לא מגיעות אל התחושות שאני מרגיש בתוכי. וזה לא כמו הבור הראשון. המילים שיביעו את הדבר אמנם לא אפשריות אבל בבור הראשון הן לא אפשריות כיסוד בנפש, ובבור השני הן לא אפשריות כאילו רק אין בעולם מילים מתאימות לזה. הן פשוט רחוקות מדי, ולמרות שזה מרחק גדול מאוד הן לא מגיעות דרך המרחק, דרך אותו יקום של מרחב, ובבור הראשון הן לא מגיעות דרך מימד אחד, מובן אחר של מרחב, מרחב שכולו קורה במקום אחר. החוסר עומק הוא טכני, בעיה במילים כפורמט. ביחס לדברים רבים לא ניתן להתגבר על הבעיה הטכנית הזו אבל בהרגשה זה כשלון שונה.
לבור השלישי עוד אין לי שם... אבל הוא המרחק בין ה-"היי, יש לי מה" לבין היותו של המה כתוב בפועל. זה בור מאוד עשיר בתוכן-בלגן, סירים, מחבתות וכל זה, בלאגן נוראי של יצירתיות. זה לא מעיז לזרום פשוט, עזבו לא מעיז, זה לא יכול, לא יכול פשוט ללכת אל איפה שכולם. רוצה, אולי, לא אולי, בטוח, אבל, פוחד, מהסס, איך זה נראה ואיך זה נראה, יאהבו אותי? דרושה תעוזה לשים שתי נקודות ולא שלוש.. שתי נקודות זה כמו שלוש נקודות רק בגרסה הזורמת, השייכת למישהו, למשהו, הכותבת בטייק אחד. אבל כשאתה לא זורם, לא שייך למישהו, למשהו, ולא יודע לכתוב בטייק אחד, אז מה, תכתוב שתי נקודות בכוונה? לא, לפחות תכתוב שלוש נקודות כי זה הנכון, אז זה נייטרלי. אולי הבור הזה הוא בעצם בור האי זרימה.. אבל האי-זרימה מהי? אולי היא בעצם חוסר חיים חברתיים המתגלם לו בכתיבה. זה כאילו אני שומע אנשים איפשהו, אבל לא יודע מאיפה זה, זה מהדהד שם, עמום, אטום, מאנפף, מעבר לקיר עבה, אבל אין שום קיר רק מרחב שחור פתוח בלי סוף. איך להקשיב, איפה להקשיב, אני לא באמת יכול להבין מה מדברים שם, זה רק מהתל בי, הגורל רק יכול להתל, כי החיים הם חלום וזה כמו שיש אוכל בחלום אבל לא תגיע באמת לאכול אותו, הסרט יתחמק מזה. הכתיבה שלי עשויה כולה מפרטים. נראה שמבחינה רגשית האנשים שהם לא אני, יודעים לכתוב קיר, אני כותב לבנים ואז זה אולי נראה כמו קיר. הפרטים הם מכשולים, כל אחד בפני עצמו, בין היש לי רק אצלי לבין היש לי בעולם.
אולי אכתוב יותר על הבור השני והשלישי בפעם אחרת, כרגע אין לי הרבה מה לכתוב עליהם/אני עייף אסתטית/במקרה לא קפצו לי על זה עוד מטאפורות למלא את הדף במילוי סתמי שהוא בסה"כ קישוט במטאפורות שנראה כאילו זה תוכן של חשיבות רעיונית של ממש, עוגה שעשויה מקישוטים/גם ככה זה ארוך מדי/כמו שאני לומד קצת איך עוברים את הבורות כשאני קורא אנשים אחרים מדלגים מעל זה, ככה זה במילא מדגים משהו מכל הבורות בכך שעברתי את שלושתם כאן/וכו', למרות שאין עוד אבל הוכו' מצליח לרמות, הצליח לרמות אפילו בלי לרמות כי לא מאשימים אותו שהוא מתכוון למשהו אפילו, זה סתם ביטוי כזה, דרך כזאת לסיים רשימה של דברים מופשטים בלי לשים קיר מדויק וקטנוני רק סלסול כזה וציור קטן של פרח שיוצא מנקודה גדולה של שבעת רצון שיש לאחר שכותבים זמן רב כדי למלא את הצורך בחתימה כי אין צורך בחתימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
