השטיח הגדול שתלוי שם להתייבש על הבנין ממול...
נראה שהוא גדול מדי בשביל המרחב שבו הוא תלוי
לא במובן שחסר לו מקום
הוא פשוט גדול מדי לתחושה שצריכה להיות שם.
הוא נראה לא מתאים, אולי קצת גזור, אולי לא תושב מקומי
אולי סתם לא ראיתי הרבה שטיחים גדולים תלוים
כי זה משהו שמכבסים כל הרבה זמן
בכל מקרה...
יש בו איזה אגדתיות,
וזה למרות שאין בו שום דבר אגדי
זה רק כי אין לי מילה אחרת.
יש בו בעצם משהו פילי,
אוזן של פיל, מתקפלת בכבדות
הליכה של פיל, הולכת בהליכה כזאת
אופי של פיל, אופי של פיל גדול ותמים
פיל מגושם, פיל כבד, פיל טוב, יופי פיל
פיל תמים, פיל יש ריסים עדינים, יופי פיל, פיל טוב.
פיל לא מתייחס, מתעסק בשלו, אוכל בשקט, הולך בשקט, וזה מעין טוב לב שכזה.
פיל הוא הודו, פיל הוא אפריקה,
פיל הוא אבק לא נוצץ של אגדת חול,
פיל הוא דיסניות יחידה במציאות הלא מצוירת.
ואני מסתכל, באגדתיות הכבודה הזאת, וזה בא ובורח,
לא בורח במילים, שאני מצליח-לא מצליח להסביר בהן.
זה בורח לי בתחושה.
אני מנסה להרגיש את זה ברור. מה הרגשתי שעצר אותי להסתכל על זה?
היי לא לקחת את השטיח!
לא לקחת!
הממ... לא... זה חומק.
זה נופל פנימה אל הבפנים השחור הלא מוחש של באר התחושות.
וכשאני מוצא את התחושה אז בפנים יש סחרחורת נעימה כזאת.
לא סחרחורת, יותר קרוב-רחוק כזה.
כאילו גם קרוב גם רחוק באותו זמן.
למרות שאין לי בעצם מושג למה אני מתכוון בזה.
אבל בעצם כאילו יש לי.
היי, הכי מוזר זה שזה מורגש רק דרך החלון.
כשאני מתסכל דרך הדלת זה סתם שטיח שמה.
הממ...
וזהו...
היה לך עוד משהו להגיד?
לא יודע... לא... סתם כזה...
טוב... אז זזנו למכולת?
כן... האמת שעכשיו אחרי שכתבתי את כל זה
חזרתי לחלון וראיתי שהתחושה כבר לא שם
האנרגיה של התחושה פשוט בערה את כולה ונגמרה.
אוקיי... יאללה... אז אתה בא נלך?
כן, אני בא נלך.
נעלי בית?
וואלה, לא לעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
