שמישהו יעשה כבר משהו נגד זה
נגד הנחישות הנחישות הנחישות הזאת
שאני לא מצליח להתרחק ממנה
או להיראות רחוק ממנה
שמישהו יעצור את המילים
אבל לא לפני שהן נאמרות, זה לא חוכמה לעצור שתיקה
החוכמה היא לעצור מילים
שהדיבור בעצמו יהיה הבלימה של מה שאתה אומר
הלוואי
שאף פעם לא אצליח יותר לכתוב
ואם כן אז לא את המופע הנוכח הזה של מילים
כאילו הן עצמן, בגופן, מה שחשוב
ושאף פעם גם לא אצליח לרצות לשתוק
ותמיד שאהיה במקום היפה
שאני יודע שהוא כזה למרות שלעולם לא הייתי בו
המקום שבין השתיקה לדיבור
ואז דווקא בשביל שיכאב להגיד שאני מתכוון בזה לגם שותק וגם מדבר
באותו זמן
שאהיה תמיד לא מובן באופן כ"כ כואב בזה וגם לעצמי באח"כ
אבל שכואב רק כרגע
אבל שאגיד משהו כזה בכ"ז
למרות שאין למה שאמרתי שום משמעות, לפחות בעיניי
וגם תמיד לחזור אחורה לערוך מדי פעם
ואז לשוב אל המחשבות שיכתבו אח"כ שחשבתי מקודם
ולמצוא אותן שם שכוחות או נאבדות
בעיקר לשכוח
כלומר כרגע
ואז לאהוב, או להגיד שאני אוהב
או בהסבר יותר ברור- לכתוב "לאהוב"
לאהוב את הפיגור הילדותי שכאילו יש בשתי השורות הקצרות
שקצת מעל
ועכשיו אחרי כל העריכות שוב להגיד שאני בעצמי לא מבין מה אני כותב
אז שאתם- ברור שלא מבינים
כי אי אפשר להבין משהו כשאין שם משהו להבין.
האמת שבמהלך כתיבת הקטע הזה חשבתי על זה הרבה, לא יודע בדיוק מתי
אבל חשבתי על זה שאני יעשה את זה כבר לקטע שמלכתחילה לא התכוון אלא לחוסר משמעות
כי זה התחיל בתור כאילו יריית פתיחה שמחה, מסודרת ושווה לכל משמעות רצה
האמת בעצם לא. כאילו חזרתי למעלה ונזכרתי שבהחלט היה לי רעיון כאן
הרעיון שהושיב אותי לכתוב בכזאת נחישות
ובכזה בזבוז זמן
(השורה שמעל נכתבה בעריכה בסוף בסוף, תוך שאני מבסוט על כך שאני גם מציין את נושא בזבוז הזמן,
כאילו יוצא לי כאן איזה יצירה שהיא ביוגרפה רשמית ושלמה המקיפה את כל העניינים שבנושא הכתיבה בשבילי)
אז כן היה רעיון. הרי רציתי לדבר, שוב, או סופסוף, על רצון למשהו נגד הנחישות
נגד הנוכחות, שהיא כאילו המה עצמו שחשוב
שכל המהות הנוכחת הזאת של כל מילים שלא יהיו
היא נוכחת בשביל להכאיב את השתיקה פעמיים
פעם אחת שכואבת לי על השתיקה
פעם שניה כעונש מעצמי על זה שכאילו דיברתי
כלומר הכאב הוא על זה שבמקום שלפחות שתקתי בפועל ואכן גם אראה כשותק
במקום זה יכאב לי שיחשבו שאני בכלל כותב,
שיראו מילים שלי ויחשבו "נוכחות. יש מילים. המילים זה הדבר עצמו, זה החשיבות עצמה, זה העניין",
והמילים זה הזה עצמו, זה העסק, זה *ה*עניין, הרי כתוב באופן כ"כ נחוש,
לא מהבהב, לא מחוק קצת, לא מטושטש,
האמת לעזאזל עם זה, כבר לא משנה אפילו אם חולמים את המילים בלילה
כל עוד רואים אותן כתובות, כלומר לא מטושטש ובשורה תחתונה מבינים איזה מילה יש שם אז זה אבוד.
זה מגרד.
לא, זה מעצבן.
זה כאילו להגיד שהמציאות היא חלום אבל אז להבין שזה דווקא לא מבלבל
הרבה יותר לא נתפס אם אגיד "לא, בעצם המציאות היא לא חלום, היא לגמרי מציאות"
מה זה אומר שהמציאות היא לא חלום אלא לגמרי מציאות?
אז זה כמובן כאילו לוקח את המציאות, הבאמת מציאותית שאמרנו, וגם ממנה עושה חלום
ואז רק להגיד שלא, אני מתכוון שזה באמת לא חלום, מבפנים, או כלומר מבמהות, או...
ואז לא תיהיה מילה מתאימה
וכל זה היה בעצם כמו סתם עוד נחישות
אה אז יש שני סוגים של קיומים. יש את המילים כנוכחות מדי, כתובות מדי,
כלומר את המילים שמצאנו לכלום, שלא ניסינו להתאים אותן למשהו קודם שהן יבטאו
ויש את המה שקיים אבל שלא מצאנו לו מילים, כי מה שקיים אין לו מילים
מילים הן לא למשהו אלא לעצמן
צריך לכתוב מילים רק כך שתנועת הביטוי תתחיל מהן והלאה, לא ממשהו שבא מלפני המילים
ברור שתמיד יש משהו מלפני המילים אבל לעולם לעולם לעולם לא ינכח ביחד עם המילים.
באמת שלא תכננתי להפסיק כאן אבל אין לי מה לכתוב, אני מרגיש שבאופן כללי הזרימה וכל העריכות
מספיקות לכרגע וגם הובאו לידי סגירה באופן סביר. למרות שכמובן במהלך הכתיבה כבר עלו לי רעיונות מרגשים
תוכניות גדולות לקטע הזה שהיו אצלי מהתחלת כתיבתו, אחרת לא הייתי מתיישב לכתוב אותו
ועד ל"באמת שלא תכננתי להפסיק כאן" או בעצם קצת מלפני, זה כבר התחיל.
כתבתי את הקטע הזה בנחישות רבה אבל לפחות הוא מהלל את הריפיון.
חבל שלא כתבתי אותו על דף אמיתי, כי אז הייתי יכול ממש לראות את רמות ואופני הנחישות
כמו בריפיוניזם למתחילים 1.
לנחישות יש צבע מתלהב, שוכח, שהדבר עצמו הוא הדבר בה' הידיעה, בקיצור- ושוב- הנוכחות.
ברפיון יש לעט צבע בהיר, כמעט תכלת, והגרפיקה היא קצת של ילד, או של מישהו שכותב ביד החלשה.
בד"כ הרפיון נוגס שטחים נרחבים מהדף, והנחישות מתאימה לפלישות ממוקדות, להתגנבות אל צלף בחדרים וכוכים
לבלון הערות דחוק במסדרון ואז עץ גדול שמתפוצץ ממנו החוצה בלבלוב עוצמתי במרחב פתוח וחסר יחסיות.
ומשניהם לריפיון, גם אם הוא שליו ולא מתאים לפעולות ומבצעים, יש לו יותר אומץ
זה האומץ לוותר על להיות מובן ובאמת לא להיות מובן אבל אז למרות זאת ובכ"ז לכתוב
לא בשביל אף אחד, לא בשבילך, לא בשביל אח"כ, לא בשביל עכשיו, לא בשביל המילים כצבע
אלא פשוט שהמילים הן מצבה לעצמן
שהיה שם פעם, איפשהו לתוך זה, אדם, מישהו, משהו כלשהו.
שבמקום הזה, לאן שמקריאים עליו ממש את העיניים, יש גוויית חייל כלשהי והיא חרוכה במדבר,
ואפילו אם רק אתה תוכל לראות שם מצבה ואפילו אם זהות החייל לא ידועה לך מרוב חריכות
והמילים הן אז שתיקה בצבע שחור, צבע קיים, צבע מת, לא חי, אבל קיים
וזה מתאים כי אני יכול עכשיו גם לכתוב שהשתיקה הרי הפוכה. השתיקה חיה, אבל לא קיימת.
וזה מתאים כי זה נכון.
אבל (או למרות ש) זה לא מתאים כי זה פשוט לא מתאים.
לא מתאים כי זו שורה קצרה.
ויש משהו בשורות קצרות
שתמיד אומר (אלא במקרה מיוחד כמו עכשיו שאני הרי אומר מה שאני אומר על שורות קצרות)
שתמיד אומר
שתמיד אומר את הכי הרבה נוכחות ונחישות בהכי מעט כתוב
וזה נראה לי כמו מסיבה של סינתטיות, כמו להגיד שפירסום הוא אמנות או ניפוח שרירים זה כוח
דווקא כשיש מיעוט אנו חשים זאת כנחישות.
ובצדק אנו חשים כך, כי במיעוט מילים יש הכי הרבה נחישות,
אם זה טוב או לא, זה כבר תלוי בטעם האישי
אני לא אוהב נחישות
מעדיף לבטא את זה שאני לא אומר דבר ולכאוב כך רק חצי פעם
למה חצי?
כי זה אחד חלקי שניים.
למה?
מיד אני מסביר.
כי
(חיתוך שורה כדי כאילו להדגים משהו אבל לא, בסה"כ מתוכנן בשביל שאוכל לכתוב את מה שאני כותב עכשיו
שאני מבקש ממכם שכאילו יבטא שוב רעיון של תוכחה דרך קישוט נגד הניסיון להסביר.
חיזרו עכשיו אחורה וראו את ה"כי" החתוך אם שכחתם בכלל על מה דיברנו)
הייתי בלמה. למה זה אחד חלקי שניים, כלומר חצי (לכאוב חצי פעם בכך שאני מבטא את זה שאני לא אומר דבר)
כי
בניגוד לכאב הכפול, שעשוי אחד מהשתיקה ואחד מכך שחושבים שאתה מדבר ואתה בכלל שותק.
כאן לא חושבים שאתה מדבר, כי אתה אומר שאתה לא אומר כלום, אז לפחות אין את הכאב השני.
אבל גם את הכאב הראשון, זה של השתיקה, חצי ממנו נעלם. כי אתה בכל זאת כותב משהו, שרואים אותו ואתה קיים.
כך שזה לא שתיקה, אבל זה חצי כן שתיקה כי אתה אומר את זה כמו ממקודם, משוכפל, כי אין משהו אחר להגיד.
הרי זה לא נכון שתמיד אפשר לכתוב שאין מה לכתוב. אתה יכול לכתוב את זה פעם, פעמיים וזהו, זה נהיה אותה הפעם מאז.
בקיצור הייתי יכול להגיד הרבה עם המילה "סתם". אני חושב שהיא מבטאת הרבה ריפיון,
היא מבטאת הרבה 0.5 כאב. מדהים שבמילה אחת אפשר להעלים 1.5 כאבים, 75 אחוז מכל כאבי החיים.
אז סתם.
אבל ממש ממש ממש סתם בסדר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
