אבל לוקח לי קצת זמן כדי להבין.
ואחרי אתמול, הבנתי שעדיף להיאחז במה שיש לך מאשר לנסות להשיג משהו שלעולם לא תוכל.
ריב זה ריב. נכון שכל ריב שובר אותי מחדש, נכון שכל פעם שאני נאלצת לצאת מגדרי כדי להסביר את עצמי אני מתחרטת על האופן שבו ניסחתי את הדברים, אבל מה שאני אוהבת בריבים, זה את התובנות שלאחרי... כואבות כמה שיהיו.
כי דברים שנאמרים מתוך כעס, יכולים להיות חסרי חשיבות... או בעלי החשיבות המרובה ביותר.
אני לא נתפסת למשפטים כמו 'בכל צחוק יש אמת' או 'זו בטוח האמת כי דבר כזה אי אפשר להמציא'. אני לא כופה את האמת.
אבל מה לעשות, חזקה אני לא. כל הדברים הכי פוגעים שאי פעם אמרו לי, היו תמיד נכונים. ועכשיו, כשהזווית של השיחה הייתה שונה לגמרי, לעזאזל.
אני לא יודעת מה אני בעצם מנסה לעשות כאן או להעביר.
עד שאני מעדכנת פה את הבלוג... זה על משהו כזה.
אני לא מבינה את זה.
אני אף פעם לא הגעתי בעסקת חבילה.
אף פעם לא הייתי חלק מצמד.
למה, אם זה נכון מה שנאמר לי, למה אתם ממשיכים לקרוא לי ולדבר איתי?
איפה נעלם לי כל הביטחון במקום שלי?
ומתי הכי רואים את זה?
כשאני יודעת שאני אוותר על הדבר היחיד שישאר לי כדי לגרום לכם להרגיש טוב, ואתם?
תיקחו אותו בכיף ולא תזכרו אותי אח"כ.
באנו לחלק משהו שאין.
אחרי הצבא נשמור על קשר.
לא.
אנחנו לא.
אני פשוט שונאת אותך.
ואת איך שאתה גורם לי להרגיש.
ואת האופן שאתה מעביר לי דברים.
ואת איך שאנחנו מסדרים דברים ולמחרת זה בידיוק כמו פעם.
את איך שאתה יורה ופוגע הכי חזק שלך, ועוד מעז לקרוא לי אח"כ הפוגעת.
אני יודעת מה הפתרון של זה...
ועוד יהיו לי חברים שיאהבו אותי בזכות מי שאני.
מה שכרגע, כל הסביבה שלי לא.
אבל זה בסדר.. כח אתה אומר שיש לי?
אתה עוד תראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-one of a million-