אני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר כדי לא להתפתות ולחשוב עליך.
פתאום האיזור ההוא בבית זקוק לשטיפה הגונה ולמדפים האלה לא יזיק קצת סדר.
פתאום אני מסדרת את הבגדים בארון שלא נגעתי בו שנים, שעות. לפי צבעים,
לפי גדלים, לפי עונות, לפי אירועים.. כל חצי שעה משהו אחר.
אני לא רוצה להתקיף או להתגונן, אז אני שותקת ומעסיקה את הראש בדברים אחרים.
כן, אני יכולה לישון ככה. וכן, אני יכולה להקשיב למוזיקה ולדבר עם אחרים ולחשוב
על דברים ~טיפה~ אחרים, בין כל הטירוף.
מנגנון ההדחקה שלי שם את כולכם בכיס הקטן, בלי שאני אנסה או ארצה אפילו.
מה שכן, החיוך קצת מתפוגג לו לאורך התהליך. אבל היי, תמיד צריך לוותר על

משהו אחד לטובת משהו אחר, ומה זה כמה חיוכים לעומת לב קצת-יותר-שלם?
אבא אומר שאני תמימה מדי, וחבל, חבל עליי. אני אומרת שאתה שווה את זה.
ואז חושבת לעצמי שחבל, חבל עלינו.

'חולמנית', אני נזכרת איך הוא קרא לי לפני כמה חודשים. יודעים מה?

אני חולמנית. ובחיים לא הייתי מחליפה את זה בשום תכונה אחרת.