זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב והגיע למחוז ה'מטריד-למדי',
כי אנשים שאמורים (מושג קצת מפוקפק הייתי אומרת) לעשות לי פרפרים בבטן אף פעם לא עושים,
ודווקא אלו שאני הכי פחות מצפה מהם, גורמים ללב שלי לדפוק מהר כל כך ברגעים הכי פחות צפויים.

התחלתי לקרוא את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לפני כמה ימים.
באיחור של כמה שנים אומנם, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם, לא כך?
הדמות הראשית קורצת לי בכל פעם קצת יותר. ילדון כבר-לא-כל-כך קטן, אבל כל כך תמים.
מהסוג שגורם לך לרצות לחבק אותו לנצח, וזאת רק בכדי ששום דבר לא יפגע בו.

הימים עוברים לעיתים לאט מדי ולעיתים מהר מדי, אבל אף פעם לא בקצב שאני רוצה שיעברו.

או שאני יושבת ולומדת כל היום, מה שגורם להם לעבור או לאט נורא (כי יש הרבה מה ללמוד..)

או נורא מהר (כי יש יותר מדי, ואף פעם אין מספיק זמן), או שאני לא נוגעת בחומר ימים על גבי ימים

ונותנת לעצמי להנות עד הסוף, ואז הם ממש טסים לנגד עיניי ונערמים בראשי בתור זכרונות כאלה

ואחרים של שעות בודדות של אושר שלא נגמר.

אתם יודעים, "אושר" היא מילה כל כך גדולה ומפוקפקת שלעיתים זה ממש צורם איך שאנשים זורקים

אותה לאויר כך סתם. איך בכלל אפשר להיות כל כך בטוח בו? איך אפשר לדעת בוודאות שזה אושר

שאתה טועם, אם בעצם לא התנסת בטעמו עד עכשיו? וחשוב מכל, איך אפשר לדעת שמה שיש עכשיו

הוא ה'אושר' המיוחל, ובעצם לא קיים בעולם הזה דבר טוב יותר שכדאי לשאוף אליו?
אני מניחה ש'אושר' מצוי בדברים הקטנים, כמו לדחוף את הידיים עמוק לתוך הכיסים האחוריים של

המכנסיים של אור (ולהרגיש אותו דוחף את שלו עמוק אל תוך הכיסים האחוריים של הג'ינס שלי)

או בעובדה שיש לי מקומות קבועים כאלה עם האנשים שקרובים אליי, ובכל פעם שאני עוברת ליד עוד

מקום שכזה אני מחייכת לעצמי בשקט. 

אולי זה טוב ככה, כשמוקד האושר שלנו הוא לא דבר אחד וענקי שעלול להיעלם בשלב מסויים
(כי בינינו, לכל דבר בעולם הזה יש תאריך תפוגה..), אלא הרבה דברים קטנים, שאם עם הזמן
כמה מהם יתפוגגו בדרך, זה לא יהיה נורא כל כך ולא נישאר ריקים לגמרי.

לפעמים כשלא מספיק טוב לי אני אוהבת לדפדף כאן בתקופות טובות יותר, לחייך, להיאנח כמו איזו זקנה

 ולמלמל "אח, כמה טוב היה אז". ולמרות שהייתם מצפים שזה ידכא אותי אפילו יותר, זה תמיד גורם לי להרגיש

 קצת יותר טוב. כי אני יודעת שפעם היה טוב, אז אין שום סיבה שלא יהיה שוב. אנשים צריכים תקווה ותו לא.

קצת עצוב, לא? מסתבר שכל השנים האלה לא שינו את המוח האנושי אפילו במקצת.

עוד נושא כאוב למדי הוא העניין הזה, שלעיתים קרובות מדי אנשים רואים רק את מה שהם רוצים,
ולא את התמונה הכוללת. וזה כל כך עצוב כשמעניקים לנושא יותר מכמה שניות של מחשבה,
כי בעצם, איך נדע שאנחנו צודקים כביכול? איך נדע אם הגענו כבר לתמונה הכוללת, או שאנו
עדיין נוברים איפשהו שם, בפרטים שוליים ולא-כל-כך אובייקטיביים?

בתור אחת שמתה על רמזים ומיסתורין, אני מודיעה רישמית שנמאס לי. נמאס לי ללכת סחור-סחור

בכל פעם במקום לגשת ישר לעניין ולראות אם בכלל יש פוטנציאל ובכלל יש לי סיבה לנבור בפרטים הנ"ל.

אבל אתם יודעים מה, יש לי הרגשה שאני אשתעמם מהישירות הזו מהר מדי, אפילו שהמצב כרגע גם הוא לא מזהיר.
לא פעם נוכחתי לדעת כמה אנשים טוענים שאני משדרת על גלים שונים ומבלבלת אותם לגמרי.
אולי בעצם אתם אלה שלימדו אותי כיצד לעשות את זה בצורה כל כך טובה ומשכנעת, אז יש לכם רק

אדם אחד לבוא אליו בטענות.

ג'יזס, כמה זמן לא חפרתי כמו שצריך.

תפרשו איך שבא לכם, אני את שלי אמרתי. (:
ועל הדרך הזכרתי לעצמי עם הפוסט הזה מישהו שאני נורא אוהבת להיזכר בו מדי פעם, אז זה בכלל נחמד.