או יותר נכון, מדברים לב שבור.
יומיים כאלה עם האדם שאני אוהבת הכי-הכי בעולם הזה, ושמבין אותי הכי טוב.
אולי כי לא היה לנו מספיק זמן לטחון את הנושא כשהוא היה רלוונטי, ואולי כי אנחנו פשוט
אוהבות לטחון את זה שוב ושוב ושוב. נקבות, אפשר להאשים אותנו?
לחטט בפצעים שהגלידו זה אף פעם לא רעיון חכם במיוחד, אבל איתה אפשר הכל.
כשאנחנו מדברות כל המחסומים נופלים. אין דבר כזה "לא מדברים על זה". מדברים על הכל,
הרבה. ואיכשהו, למרות שהיא טוענת שלדבר עוזר לה ואני אומרת שאני מעדיפה להישאר
עם המחשבות של עצמי, בסופו של דבר זה עוזר לשתינו.

אילנה, אני אוהבת אותך.
אני בטח לא אומרת את זה מספיק, אבל אני כן. באמת.

צריך לסיים עם זה. אני סתם גוררת, וזה מעיק. לא רק עליי.

ואין שום סיבה, אני יודעת. אבל אני בכל זאת דופקת את הראש בקיר.

כי אם אני לא, מי כן? הרי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה.