זה כייף ככה, החיים הקלים. אולי עכשיו אני מתחילה להעריך את ה"חופש" הזה, חופש נפשי ולא פיזי. פתאום הכל בא בקלות.. כל דבר. זכרים מ1 עד 10, עד כמה נמפומנית נשמעתי עכשיו? דאמט, חיוכים, סרטים טובים בטלויזיה, ימים טובים, מצברוח טוב.. והעובדה שהם באים בקלות לא גורמת לי לקחת אותם כמובן מאילו, אלא להפך. אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש כשהם לא נמצאים, ככה שאני לא אתן להם להתחמק ממני בקלות כזו.
דווקא בימים הגרועים האלה של המדינה, אני מוצאת נחמה קטנה בשגרה כזו או אחרת.
עד הנפילה הבאה, כמובן. ממש עצוב עד כמה שהמשפט הזה דו משמעי, מה?
ואני צורחת לתשומת לב. בחיים לא הרגשתי ככה.. בחיים לא דרשתי תשומת לב מאף אחד.
אבל פתאום, כ"כ חשוב לי שהוא יידע שאני קיימת.
האמת, הרעיון לשם הפוסט בא מן הסרט "אדפטיישן" [בכיכובו של ניקולאס קייג', שמשחק שם נהדר]. הסרט עצמו שודר אתמול אם אני לא טועה, וגרם לי לתהות... יותר מדי, אפשר להגיד.
אני מתחילה לחזור לעצמי. להרכיב את כל החלקים שהתפזרו להם בכל מיני פינות.
לאט, אבל בטוח. ואחרי הכל, זה מרגיש טוב.. לדעת בדיוק מי אתה, אך לא לדעת לאן אתה צועד. העתיד אינו ידוע, אך אני לא חיה אותו בניגוד לאנשים אחרים. אני חיה את ההווה שלי, ואני מרוצה ממנו בינתיים.
אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים. ובכן, הוא פשוט נותן לך להסתגל למציאות החדשה.
הפצעים עדיין שם, זה כבר תלוי בך אם לחטט בהם או להניח להם לנפשם.
ובנימה אופטימית זו.. שלכם,
קארין. גזעית נכון אסף? ;) אחת שהיה לה כ"כ כייף אתמול.. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
miss precious