הוצאתי תמונה קטנה מהכיס. הושטתי לו אותה, בדיוק כפי שהוא ביקש. הוא הסתכל מעט על הדמות הגברית בתמונה, והחזיר את מבטו אלי. חיוך נפרש על פנייו. "איך את בוחרת את המושלמים האלה למען השם?!" הוא גיחך אלי.

"הוא נראה כאילו הוא יצא מתוך איזה קטלוג של נסיכים.." הוא המשיך להקניט אותי במבט עצוב מעט. נראה כאילו דמעה קטנה חיכתה לה שם בזווית עיניו, אך הוא החזיק אותה בכל כוחו.

"אני לא בוחרת.." התחלתי למלמל בתשובה. "לך תבין, הם בוחרים בי.."

אם קיימים קטלוגים שכאלה, עמוד האמצע שייך לו, זה בטוח.

נכתב לא מזמן. זה יכול להיות סיפור ממש טוב יום אחד, אך בינתיים זה נשאר כאן כקטע שנכתב בהשראת הנסיך ההוא שלי, שאולי אני לא אשכח לעולם. ואולי זה לא כ"כ רע, האמת

המציאות מכה בי בכל עוצמתה. כ"כ הרבה פוטנציאל לאהבה, כ"כ מעט רצון שלי, הפעם. לא רוצה כלום כרגע. אולי רק קצת שקט, לסדר את הראש. אולי גם חיבוק פה ושם, שאף פעם לא מזיק.

אולי איזה "נסיכה שלי" קטן, שיהפוך אותי [שוב] לבחורה המאושרת ביותר ביקום. אני כבר לא, אני יודעת. אבל הפוסט האחרון של אביטל גרם לי לחשוב קצת.

אני אוהבת את הרגשת השייכות הזו. אני אוהבת להיות "הנסיכה שלו", "ילדונת שלו" וכדומה. כרגע לא מדובר כאן במישהו ספציפי. ההגדרה "שלו" נתונה במחלוקת. אני אוהבת כשאני יודעת שמשהו\מישהו הוא שלי, ואני שלו. כזאת אני.. אפשר לקרוא לזה רכושנית, למרות שזה יותר בכיוון של לדעת שאיפשהו שם יש מישהו שאילפתי והוא אילף אותי, והוא מיוחד עבורי ואני מיוחדת עבורו.

קצת פאתטי, אולי.. אבל כולנו כאלה לפעמים. אין טעם להכחיש.

עליתי על הדבר הזה שמונע מאנשים למצוא אהבה בקלות:

כימיה רבותיי, כימיה. כשאין כימיה, זה פשוט לא יילך לשום מקום. הבנאדם יכול להיות הכי מצחיק, חמוד, מתוק, יפה, מדהים וכדומה שהכרתם. יכולות להיות לו כל תכונות האופי שאי פעם חיפשתם, אך זה בכל זאת לא יעבוד אם אין כימיה. פרס נובל, מישהו? (;

שלכם, קארין. "סתם אחת" שמחפשת אחד שיגיד לה שהיא לא כזאת.

נ.ב.

אומרים ש"השעות החשוכות ביותר ביממה הן לפני הזריחה".

אז מבחינה תאורתית, אני בזריחה עכשיו?