אוקיי.....אז כולנו תמיד חולמים על רגע מדהים שכזה....
גם אם זה "רק" כמה מיליונים וצריך להתחלק בהם עם עוד 4 זוכים, אבל בחייאת ראבאק לא הייתם המאושרים שבבני האדם?!?!!!!
בכל אופן, היום בבוקר, בעבודה , בעודנו שותים את הקפה של הבוקר סיפרה לנו חברתנו על הזכייה של 5 העשירים.
בבת אחת כולנו התחלנו לפנטז על מה שהיינו אנחנו עושים באותו הרגע. משעשע לראות איך
לכל אדם יש משהו אחר שבו הוא חפץ. האמא שבחבורה סיפרה שהייתה רק רוצה לשבת מול הטלוויזיה כל היום ולאכול. אמרתי לה בצחוק גדול-"בחייאת רבאק. זה בדיוק מה שאני עושה כל היום...." לכן מה שאני הייתי רוצה לעשות בכספי
אם וכאשר יגיע היום. זה לקנות את "הולמס פלייס" ולהתחיל להיכנס לכושר.....כמובן שגם טיסות מסביב לעולם הן ברשימה. ולא אזניח את משפחתי וחבריי- לכל אחד אוטו וכרטיסי טיסה למעוז ליבם...ולרגע לא חשבתם שאשכח את
אהוביי הגדולים ביותר-החיות!!!אתרום את כל הוני ובלבד שיהיו מאושרים!!!
טוב , מספיק עם החלומות.
ואם כבר בחלומות עסקינן, לפני כמה ימים קמתי עם חלום נוראי בזכרוני. זו הייתה היא. החברה הכי טוןבה שלי שאני כל כך אוהבת, נפשי התאומה. היא הייתה שם, בחלום. והכל חזר שוב 5 שנים לאחור...
זה היה שבוע לפני השחרור שלי מהצבא , הייתי המאושרת שבנשים (ובגברים) ובדיוק שחררו אותי לאפטר. בדרכי הביתה ב-17:00 אחה"צ שמעתי על הפיגוע הנוראי. מייד התקשרתי אליה היות והיא גרה שם. המשיבון ענה. השארתי הודעה קלילה שרק תתקשר כאשר היא שומעת אותה. מיותר לציין שהיא מעולם לא שמעה אותה.
היום המשיך כרגיל ולא הייתה שום דאגה בלבי. ב-22:00 התקשר אליי ידיד שלי והנחתי שהוא רוצה להודיע לי משהו על יום למחרת, בקשר לצבא.
הקול שלו רעד, לא הבנתי למה. ואז הוא העביר את הטלפון שלו לחברה שלו שהייתה ליד. (מזעזע אותי לחשוב שגם היום , 5 שנים לאחר מדן הלב שלי הולם חזק וידיי רועדות כשאני מספרת את זה), היא סיפרה לי שהיא מתה, נהרגה בפיצוץ ולא תחזור יותר לעולם. בבת אחת השתנקתי, לבי הלם בפראות עד שחשבתי שאקבל דום לב ואמות בעצמי. ידיי רעדו ללא שליטה, זה היה פשוט מפחיד ומטורף, מעולם לא הרגשתי כך. מעולם גם לא מתה לי מישהי שאני כל כך אוהבת, מישהי שראיתי את נפשי קשורה בנפשה לנצח נצחים, מישהי שבחיים לא חשתי את האהבה המטורפת ללא גבולות שחשתי אליה, החברה הכי טובה שבן אדן יכול לבקש בעולם ציניקני , רע ומחריד שבו אנו חיים. היא הייתה החברה שלי, הלב שלי והרגשתי שאני מתמוטטת. תמיד דמיינתי שכשאנשים מתים, אז כמו בסרטים מתחילים לבכות ללא שליטה ולצעוק. לי זה לא קרה. אני פשוט בהיתי בטלפון מבועתת על המשך חיי בלעדיה ורעדתי כמו מטורפת בכל גופי. זה בהחלט היה מפחיד.
יום למחרת, בלוויה כבר הרגשתי נורמלית יותר. ראיתי את משפחתה, אחיותיה המדהימות שאהבו אותה בטירוף, הוריה, זוג צעיר ומדהים - ואז פרצתי בבכי מטורף שלא יכולתי להשתלט עליו, הבנתי שאיבדתי את הדבר היקר לי מכל-חברות אמת שלעולם לא תחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
