האמת שתיכננתי שהפוסט הבא יהיה עוד פוסטמונות אבל מיום העצמאות...זה יגיע אבל עוד כמה ימים...

פשוט אני לא יכולה להתאפק יותר עם כל מה שהולך!

לרגע חשבתי שהוא נכנס לתקופה טובה.

לרגע חשבתי שהוא מסתדר.

לרגע חשבתי שאולי יש עוד סיכוי שהכל יסתדר (לא הכל-הרוב).

לרגע חשבתי שאולי.....

אולי חשבתי יותר מידי?

אוףף נמאס לי ממנו! עד שהוא עושה משהו טוב גם זה נהרס! עד שיוצאים ממנו דברים יפים כל כך....נכנסים לו לחיים, או שמא הוא מכניס לעצמו דברים כל כך מכוערים.

אני באמת לא יודעת, חשבתי שהכעס עבר אבל כנראה שהמועקה נשארה, הוא מהווה בשבילי עול, לראות את האוטו שלו בכניסה לבית ואז אותן מחשבות רצות בראש כל פעם מחדש "יאיי אבא בבית, הוא בטח בא לבקש כסף" "למה הוא פה? שאני אוריד לו רינגטון?" "אין לי כוח אליו" תחושות שהן בלתי נמנעות, מחשבות שהן בלי שליטה. אני די אפתית אליו והוא כמו ילד קטן, כלומר הוא גם צריך שיטפלו בו כמו ילד קטן וגם הוא מתנהג כמו ילד קטן:

~באמצע שיחה עם אמא~

אבא:היי מורני......~עדיין בשיחה~ שלום מורן

אני: היי אבא חכה שנייה~ממשיכה לדבר עם אמא~

אבא: נחמד שאת מתיייחסת...~נכנס לשירותים~

אני: אבא הייתי באמצע..

אבא: כן, את תמיד באמצע.

כאילו...WTF!@#!@#$ הוא לא מתבייש?!?! באיזו זכות הוא מדבר אליי ככה, כאילו זאת אשמתי ההתנהגות הזאת, נעזוב בצד את העובדה שהייתי באמצע שיחה עם אמא, למה נראה לו שהוא יכול לבוא אליי בטענות שאני לא מתייחסת אליו??!? מי הוא חושב שהוא?!?!

כשאמא אמרה לי הייתי בהלם, ידעתי שהכל הולך להיות רע עכשיו, שתקופה רעה תיפול עלינו, עליי. אני לא רוצה תקופה רעה, טוב לי עכשיו, טוב לי עם עצמי, אני מרגישה כל כך הרבה ביטחון עצמי שכייף לי עם זה, כייף לי להוציא אותו החוצה...אז למה אניצריכה שהוא יבוא ויהרוס לי את זה? אני יודעת שהוא יהרוס לי את זה....אם לא בהתחלה...אז לקראת סוף ההתחלה....אני בטוחה!

אמא שאלה אותי :הייתי רוצה שהוא יעבור לגו...

היא עוד לא סיימה את המשפט וכבר סימנתי בראשי לשלילה

ומה היא אמרה?

היא אמרה,: אל תדאגי , אפילו לא חשבתי על זה, הפעם לא.

וואלה....אז זהו...שכן! הו כמה נחמד.

זה מרגיש לי רע שהוא בן אדם כזה פתאטי ומעורר רחמים

"לאן הוא יילך?"

"לא יודעים..."

"אבל לפה לא!"

"אל תדאגי..."

זה מרגיש לי רע כי....הוא אבא שלי, כי אני ילדה כזאת שלא יכולה להסתכל על אנשים מעוררי רחמים בלי לרחם עליהם,

אני לא יכולה להסתכל עליו בלי לרחם עליו!

זה כל כך אבסורד! הוא אמור להיות מושא הערצתי! פעם עוד כשהייתי תמימה וקטנה, הוא היה באמת מושא הערצתי אבל הוא ייחס לזה חשיבות...לפחות הוא לא הראה לי שהוא מייחס לזה חשיבות, ועכשיו המצב השתנה...הוא מחפש אותי, מתי? כשהוא במצבים האלה...

אין לי כוח לבן אדם הזה, הוא מכביד לי על החיים, הוא מעכיר את האווירה בבית, כשהוא נכנס הביתה, נכנס איתו ענן כבד ושחור (גם של הסיגריות...) ענן שמשנה את כולנו.

זאת תקופה כל כך יפה, באמתאני מרגישה שכייף לנו בבית,לשם שינוי אני מרגישה אווירה חברותית ונעימה...וכל זה הולך להיגמר...רק כי אני מכירה אותו.

ושוב הוא נכנס לאותו החדר, ואני שומעת אותו למטה

מכין לעצמו אוכל באמצע הלילה כמו לפני כמה שנים בדיוק,

עם אותה הפיג'מה מלפני כמה שנים בדיוק,

עם אותה הבעת פנים מסכנה כמו לפני כמה שנים בדיוק,

עם אותו שיעול כמו לפני כמה שנים...בדיוק.

מה אני אמורה לעשות?

-יש!!! אבא בא הביתה(פרצוף ציני) בלית ברירה.....-

וואי אני מרגישה אתצ עצבים מצטברים...פתאום עכשיו במילים האחרונות, אני מתחילה להבין שכל הסיפור עוד לא נגמר...לפי דעתי הוא גם לא ייגמר...מה שבטוח אבא הוא לא נועד להיות, ילד? זה הייעוד שלו בחיים.

אני לא אוהבת אותו....אני מרחמת עליו.

עומד בפני סופ"ש ארוך...אני מקווה שאני אשרוד אותו כמו שצריך=\