If you wait, I may not come.
If you ask, you won't go down
If you try, I'll be too far
Make me know what's it all about
Let me try to live without...
Make me love, and be just mine
Let me cry and say goodbye.
Try to fix me, and I'll go
Try to say what love is for
Tell me a story of two friends
And tell me that it was for rest
Make it real, if you want
Let me know what you want
Make me cry for you and I
Let me know it all, before I die.
So now I'm here, and I'll wait
For you to tell me what I hate
For you to tell me that you go
And understand I love you so
אני כותבת, ואני אמשיך לכתוב כי אולי רק ככה אני באמת יודעת, את הנקודות שהתת מודע שלי מסרב לומר לי, אלו שלא ארצה להיפגע מהן, אולי שוב, ואולי בפעם הראשונה.
אני לא בהכרח כותבת על עצמי, להפך. לרוב אני מעדיפה לכתוב על סיטואציות מסוימות בחיים, כי רק ככה אני יכולה לנסות ולשים את עצמי במצב כזה. וכמה שהייתי רוצה ללמוד מבוא מסוים לפסיכולוגיה, שקצת יעזור לי להבין את עצמי ואחרים... אבל לא מסתדר, עזבו... כרגע מדבר על משהו אחר.
כאן, אני מדברת על זוג, או בעצם בקול של אישה, שראתה את הכל כמשחק מסוים, היא בילבלה את הבחור, כאשר לא הבטיחה לו שום דבר... רק סטוץ.
לאט לאט היא מבינה שהיא לא יודעת מה קורה, היא מבקשת, אולי בליבה, שיגיד לה מה כל זה ולמה זה.
מצידה שיגרום לה לבכות ולומר שלום, רק לא לחיות באי ידיעה.
היא מציעה לו לגרום לזה להיות באמת אמיתי, אבל התשובה נשארת ללא מענה, אולי כי היא אפילו לא באמת שאלה אותו.
ומצד שני היא מבקשת שיאמר שהכל היה כסוג מסוים של מנוחה, הרגעה. ככה היא משחררת את עצמה מכל האחריות שאולי עתידה לבוא.
ולסיום היא מחכה לו, כדי שיבוא ויאמר את כל מה שהיא שונאת ולא רוצה לשמוע, שיאמר שהוא עוזב (אולי אותה), ולאחר המילים האלו היא רק מבינה עד כמה היא בעצם אוהבת אותו.
בכל שורה כאן יש משהו שקשור אלי בדרך עקיפה לרוב, אבל לא נפרט.
גם העובדה שב2 בתים ישנו שימוש בMAKE ו LET, לפי הסדר. הרי במייק יש הרבה יותר כוח, לגרום ולתת.
תגרמו למשהו ותתנו לי להבין זאת לבד.
לפני כמה ימים עשיתי מבחן פסיכולוגי באתר מסויום ולעולם עוד לא קיבלתי תשובה שכ''כ אומרת מי אני באמת.
השאלה העיקרית של השאלון הייתה :"האם אני יודעת לאהוב"
והתשובה שקיבלתי, בתרגום מרוסית:
את מתיחסת בסבלנות כלפני אחרים, לפעמים יוצאת מדעתך ולפעמים להיפך מסתגרת בעולמך הפנימי. בסיכום את אדם שנמצא באמצע ולא תמיד אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא שלך.
אז מה היתרון שלך? בזה שאת באמת מנסה לקבל את האנשים כפי שהם באמת.
אז מה החיסרון? בזה שזה לא תמיד יוצא לך.
אם הסובבים אותך עושים טעויות, את לעיתים מאוד קרובות מפנה להם את הגב. לא, כמובן את יודעת לאהוב, אבל בשביל ל"לזכות" באהבה שלך, אנשים חייבים להיפטר מהחיסרונות שלהם. וזה, דרך אגב, קשה. אולי בגלל זה בעולם יש כ''כ מעט אנשים אותם את אוהבת באמת?!
וגם את עצמך, את , דרך אגב לא ממש מקבלת. הביקורתיות שלך כלפי עצמך מודעת לכולם, את שואפת לאידיאל מסוים, כנראה, לבלתי מושג.
אם לא תפסיקי "לשגע" את עצמך כל חייך יעברו בקרב.
תלמדי לאהוב את עצמך, תסלחי לעצמך על כל החולשות ואכזבות. זה הכל לא משנה, האהבה היא עיוורת תזכרי את זה...
האמתי שלא ממש רציתי לפרסם את זה כאן, אבל עזבו לא אכפת לי. מי שמכיר אותי ומקבל הוא בטח יודע את זה גם בלעדי, ומי שלא? מי אמר שאכפת לי?
ואני כן אוהבת את עצמי, אני אוהבת את עצמי בצורה מטורפת, אבל אני תמיד שואפת ליותר, אני אף פעם לא מסתפקת במה שאני מקבלת. כי למה להיסתפק אם אפשר להשיג משהו טוב יותר?!
ומצד שני, בן אדם שאני אוהב [אני מדברת על אהבה רומנטית] כפי שאני אוהבת את עצמי יהיה בן אדם מאושר מאוד ומסכן מאוד. אם אני באמת אוהבת מישהו סימן זה אמיתי, ובאמת שאני מוכנה לעשות בשבילו הכל. אבל כפי שאני מסתדרת גם עם עצמי, למה להיסתפק במה שיש אם אפשר להשיג משהו טוב יותר?!
ובכל מקרה אני מנסה לשנות כמה דברים, אבל אתם יודעים לא תמיד הולך... אז יהיה בסדר, כן?
ולנושא אחרון בפוסט זה. באוניברסיטה היה נחמד מאוד, למרות שקצת היתאכזבתי, אבל הי זה לא מצב רגיל!? יהיה טוב בכל אופן..
אני הולכת לרפואה בסוף. זה נשמע ממש נחמד, וחוץ מזה אם אנמי רוצה להיוטת גנטיקאית אני צריכה בסיס ברפואה, לא?
ועוד משהו המצקוע שאני הכי אוהבת בעולם, אני לא מאמינה שיכולה להיות שם מרצה כ''כ משעממת. זה נראה כאילו לא אכפת לה ממה שהיא מלמדת, וזה באמת מקצוע שצריך היתלהבות... כי אחרת זה קצת קשה להצליח.
בכל אופן כנראה נשאיר את הגנטיקה ליב', לביוטכנולוגיה ולאוניברסיטה בעתיד ;}
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
