היתה תאונה בין דמיון למציאות, יש הרוגים.

נמאס לי לפחד לכתוב, אבל בכל זאת בלוג פרטי זה מרגיש לי כמו לברוח ולהתכחש,

אבל מה רע בקצת לברוח...עדיין.

היה לי באמת כיף היום..ת"א עם מייק, טומי וענת.

עד שחזרתי הביתה לחדר המבולגן שלי ונזכרתי שאני צריכה ללמוד לתאוריה

ובתגובה נכנסתי לפייסבוק..כן תגובה אופיינית כזאת..לעשות הכל חוץ מהדברים החשובים.

ואוח, חשבתי ששכחתי ממך עד שראיתי את זה והרגשתי כאב בבטן, כן, קוראים לזה פרפרים..אבל לדעתי זה קיצ'י.

אולי זה פשוט הרגשה של אקסיות. כן בטח. רכושנית.

-

ואז שלחתי לדניאל בציפייה לתשובה אחרת

"ויתרת עליי לגמרי אה?(;" והוא אמר שכנראה שכן.

וזה אגואיסטי מצידי לחשוב רק על עצמי וכמה שכיף לי איתו וטוב לי איתו בתור ידיד

כשבנתיים אני רק פוגעת בו עם הקרבה הזאת

והוא רק רוצה לשכוח,

אז אני לא יכולה למנוע את זה ממנו.

אפילו שזה מכאיב.

באמת שהיה לי הכי כיף בעולם

היה קשה עם המסגרת הזאת של לקום 6 וחצי בבוקר וללמוד כל יום עד 10 בלילה.

אבל הכרתי אנשים מדהימים שגרמו להכל להראות פחות גרוע

והגעתי למסקנה שמד"א ראשון הכי חתיכים שיש!

באמת שאני אוהבת אתכם 

[בדילאיי של שבוע, יופי טל.]

תאמיני בעצמך

הם רוצים

שתתני להם סיבה לחשוב שהם לא טעו לגבייך

שתתני להם סיבה לחשוב שהם טעו אפילו על המחשבה שהם טעו לגבייך

תפסיקי לפחד מהצל של עצמך

תעזי, פעם אחת

תעשי משהו שאת אוהבת באמת

בלי תירוצים

הרצפה לא זזה,

זה משהו בך רקוב.

פתאום כשהקורס נגמר מרגיש לי ריק

חסר לי לקום כל בוקר מהמכות של יוליה או הדס

אפילו שבארבעת הימים האחרונים התעסקתי בלהשלים שעות שינה

בא לי שוב!

אני מותשת ואני מריחה חזרזירים באוויר או סתם שפעת, בוא נהיה אופטימים.

לילה טוב.