היתה תאונה בין דמיון למציאות, יש הרוגים.

עם האור של הבוקר נכנסתי הביתה בשקט

מתוסכלת מהשיחה של הלילה

מנסה להבין,

לא מצליחה.

ואולי הגיע הזמן להפרד לא כי רוצים, כי צריך.

נכנסתי למיטה עם הבגדים והאיפור על העיניים

ונרדמתי כל כך חזק,

שהרגשתי.

היינו במין מקום סגור בין ארבע קירות שלא אומרים הרבה- סבטה ואני.

רצפה מלוכלכת, אני חושבת שזה היה איזה חדר זבל בבניין בשכונה

הדלת כמעט סגורה,

אבל לא לגמרי,

ואפשר לראות קצת מעבר.

סבטה ואני נכנסות לשיחת חולין שהמילים נבלעות וקשה לי להזכר

ולפתע את מופיעה בדלת בבי, יפה כמו שזכרתי, מסתכלת עליי ומחייכת

וגם סבטה ראתה..לא רק אני. זה לא השגעון שבי שמתשלט, שמחתי.

רציתי לרוץ אלייך אבל לא הספקתי

ואת נעלמת

והעלים על הרצפה המלוכלכת נשארו יתומים לנוע עם הרוח

ואני נשארתי עם הדמעות, בוכה כמו שמעולם לא בכיתי,

וסבטה מחבקת

והרגשתי גם את הדמעות שלה על הכתף.

ושוב שואלת את עצמי את אותן השאלות

ומתעוררת עם שבילים שחורים על הלחיים.

כואב לי כבר הלב מלאבד.