היתה תאונה בין דמיון למציאות, יש הרוגים.

לא רוצה להבין לא נכון

מזמן לא הרגשתי ככה..

שכחתי כמה להרגיש זה כואב.

לפחות הפעם תחושה אמיתית

כמו שהיא

בלי זיופים

אז מה אם אנחנו הולכים לחגוג באולם בעבודה של אבא [דווקא היום משמרת לילה??]

אז מה אם יהיו שם כמה משפחות זרות

העיקר אמאבא, איתן, שי ואני (:

לו יהי ולא יהיה ליל סדר כמו של שנה שעברה:

חג שמח בטטות!

התקופה הכי מוזרה שהייתה לי בחיים.

פתאום הכל התחיל להתפס, השלמה עם המציאות..

זה לא רק לרצות, זה גם לעשות ולהאמין שאפשר

יום שלם להיות נעולה בחדר

ולחשוב

להתרחק מכם

ולהמנע

ואז שיחה אחת עם אמא שאומרת הכל

לא להשאיר דברים בבטן, פשוט לא.

-

פתאום דברים שהיו נראים כל כך חזקים בעבר

מאבדים משמעות

לחשוב שפעם באמת הערכתי וקיבלתי את מי שאתה כי אהבתי

ועכשיו אני לא מסוגלת לשמוע אותך

לא מצליחה להבין מה אהבתי בך

איך אפשר בכלל לאהוב מישהו כמוך

ילד קטן שלא מבין כלום מהחיים שלו.

ומרגישה שמתבזבזות לי המילים כשאני מדברת עליך..

אז די.

-

טוב שאתה פה,

כל פעם שאני מתחילה להתרגל לנוכחות שלך

אתה נזכר לעזוב.