אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי כל אחד מהם, וזה אולי הדבר שמופיע לנגד עיניי הכי הרבה בשלושת הימים האחרונים. זה היה יום שישי, לפני שבוע בדיוק, חזרתי מבי"ס וראיתי מרחוק את שלומי עומד ומכניס דברים לאוטו, מזוודות או אוהלים או משהו דומה, לא התעמקתי יותר מידי. אני זוכרת שגם לא סובבתי את הראש וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי כשכנה שלו, שלא אמרתי לו שלום באיזו פעם שנתקלתי בו. ניסיתי לעלות במדרגות הביתה אבל השער היה נעול (הוא היה ננעל תמיד אחרי שהיו טורקים אותו, ורק מפתח היה פותח אותו משני הכיוונים), אז שלומי צעק מאחורי "מה, נעלתי אחרי? מצטער!" בקול שתמיד היה משועשע ואף פעם לא רציני באמת. אני חושבת שאפילו לא טרחתי להסתכל אחורה ולהגיד לו שזה ממש בסדר, אלא רק זרקתי חצי מבט הצידה, חייכתי ועליתי הביתה. חמש עשרה השניות של העלייה הביתה התמלאו בתהייה איך לא שאלתי אותו מה שלומו, או לאן הם נוסעים בדיוק בצפון, ולכמה זמן.

כשעברתי ליד הכניסה שלהם בדרך לבית שלי, דוד בדיוק יצא בריצה, כנראה לעזור לאבא שלו, והתנגש בי בכתף. נו טוב, הוא אף פעם לא היה דברן גדול ממילא, זה היה דבר ידוע. הוא רק נתן לי מבט אחרון ודילג למטה במדרגות באותה פזיזות וקלילות שאפיינה אותו ואת כל האחים בכלל.

את אווה ראיתי בפעם האחרונה יום לפני שיצאנו לחופשת ראש השנה, לפני כמה שבועות. זה היה ליד ההסעות מחוץ לביה"ס, היא עמדה עם כמה חברות וצחקה, ואני רק חייכתי לה והמשכתי ללכת. באותו יום היא ירדה יחד איתי מהאוטובוס והלכה מאחורי בשקט (תמיד בשקט) את כל הרחוב בלי להוציא מילה. הסתובבתי אחורה וזרקתי איזה "איך בבית ספר, אווה?". היא כמו תמיד רק חייכה את החיוך הקטן והביישני שלה, ואמרה "בסדר" שבקושי שמעתי.

קירסטי ביקשה מאמא שלי פפריקה חריפה לפני כמה שבועות, גם באזור ראש השנה, אם אני לא טועה. אני זוכרת שהיא עמדה בדלת ונשענה על המשקוף עם הג'ינס הקצרים שהיא תמיד לבשה, תמיד מחייכת, תמיד מעורב צחוק בדיבור שלה, תמיד נורא מתנצלת ומצטנעת ואומרת שרק אם יש, ואנחנו לא חייבים.

באותו יום שישי ישבנו אני, אבא, אמא ואחים שלי במרפסת ושמענו את אחד הילדים מנגן בפסנתר מהבית למטה. הפסנתר עמד קרוב למרפסת שהייתה תמיד פתוחה, ואנחנו תמיד ישבנו במרפסת שלנו, מעליהם, ויכולנו לשמוע כמעט הכל. למרות שבאמת מדובר בקולות שבקושי אפשר לשמוע ובטונים שבקושי משתנים או מביעים רגשות שחורגים מעט משלווה קיצונית. היינו שומעים תמיד את הפסנתר, או את החליל או הגיטרה. ועם הזמן כבר הפסקנו להבדיל מי מהשלושה מנגן, אווה, דוד או רותי. עם השנים כבר לא יכולנו לספור את המעלות שבילדים האלה, את כל הכשרונות שלהם, את כל היתרונות שבחינוך שהם מקבלים.

היינו תמיד יורדים במדרגות של הבניין ורואים אותם יושבים ברחבה של הכניסה לבית שלהם מסביב לשולחן לבן עם שמשייה, תמיד מתעסקים ביצירה או בספורט או משחקים. המכונית שלהם לא חנתה כמעט אף פעם ליד הבית, כי הם תמיד טיילו או היו מחוץ לעיר. לפעמים היינו רואים את קירסטי חוזרת עם תיק ספורט כחול גדול, ועם אחד הילדים שהיה עם שיער רטוב. "אני מחזירה אותו מהשחייה", היא הייתה אומרת בחיוך.

דוד היה שוחה, מנגן על פסנתר, הוא היה מה שכ"כ הרבה ילדים בני כמעט 13 בשכונה שלי לא יהיו לעולם. המשפחה שלי עברה לבניין לפני 14 שנה, ושלומי וקירסטי עברו כמה חודשים לפניהם, כך שדוד ואחי איתמר נולדו שניהם כשכנים, וגדלו יחד. יותר מאוחר הם היו באותו גן, זה שברחוב שלי, ובאותו בית ספר יסודי. בתחילת השנה הם גם עברו לאותה כיתה בחטיבה, בבי"ס הנוכחי שלי, במקריות מוחלטת. בזמנים שימי שישי אצל סבתא שלי עוד היו נורמה, איתמר תמיד ביקש שדוד יבוא איתנו אם הוא במקרה ראה אותו משחק ליד המכוניות. אצל סבתא שלי בבית אנשים לא הצליחו לשבת מולו ולאכול מרוב שהוא היה יפה מיוחד, והם לא הפסיקו להגיד לו ולאמא שלי כמה שהוא ילד שקט ועדין. בחדשות ברדיו, איזה קריין שבכלל לא זכה לראות את העדינות הזאת או להכיר את הילד הבלתי רגיל הזה, אומר שהוא פונה במסוק לבי"ח במצב קשה ושם מת מפצעיו. אני חושבת לעצמי, בכלל לא הכרת אותו, לעזאזל, ואחי רק בוהה בחלון ולא מוציא מילה.

לפני שנה, כשהייתי בכיתה י', אני ועוד כמה ילדים הלכנו לעזור ביום ספורט של שכבת ח' של אז בגבעת רם. כשהייתי צריכה לעמוד ליד קו הסיום של ה 1500 מטר ולחכות שכל בת תגיע אליי כדי שארשום מי הגיעה ראשונה, שנייה וכו', כולן הגיעו אליי מיוזעות ותוססות, "אני שנייה!", "אני שלישית!", ומתרסקות בכבדות על הדשא רגע אחרי. רק אווה עמדה תמיד קצת יותר רחוקה מכולן, בקושי מתנשפת, בקושי מזיעה, אחרי שעקפה את כולן בשני סיבובים, רזה וזקופה כמו תמיד. כשהבנתי שמיוזמתה היא לא תיגש אליי, אני ניגשתי אליה. "ראשונה כרגיל, הא? בלי בעיה בכלל". היא רק חייכה והורידה את הראש ואמרה בשקט "או שנייה, לא שמתי לב". "איזההה שנייה, את סיימתי כמעט שלוש דקות לפני כולן!". הצניעות שלה הייתה כמו הילה מעל לראש שלה גם כשהיא קיבלה כל מדליית זהב אפשרית, כל גביע, כל תעודת הערכה, ולא משנה אם על הישג בספורט,  בלימודים, בכל דבר שהיא נגעה בו. התמונה שלה רצה מסביב לבית ספר שלי, או הסיפורים על זה שבשחייה האומנותית היא הכי מוכשרת בקבוצה, פשוט לא מניחים לי. "נהרגה במקום, לא היה טעם לגעת בגופה", אמרו ברדיו. איזו גופה, לעזאזל? הילדה הזאת הלכה לידי ברחוב לפני שבועיים, שלושה, לא זוכרת כמה.  הילדה הזאת סיפרה לי דברים, צחקה איתי על דברים, היא הייתה שכנה שלי וגרה מתחתיי בכל ה- 14 השנים שהייתה חיה בהן.

הוא פשוט עמד ליד הדלת עם הפאוץ' שלו ואמר שהוא מערוץ 10 ושהוא צריך תמונות של ההרוגים בשביל החדשות, ולראיין את אבא שלי, אם הוא רוצה. אבא שלי רק אמר בבכי ובתסכול שאני לא יכולה לתאר, שלא היה נהג יותר זהיר ממנו בכל הארץ, שלא הייתה משפחה מושלמת כמוהם. שהוא התחנן אל אבא שלי שניסע יחד איתם, וברגע האחרון אבא שלי אמר שזה לא רעיון טוב, כי אמא שלי לא אוהבת לישון בשטח, ואם רוצים להתעלל בה, צריך לקחת אותה לצפון.

"אולי לא ליד הילדים?", הוא אומר כשאמא שלי מבקשת לדעת מה באמת קרה. "האמא נפצעה, האבא נהרג יחד עם הילדה הגדולה והילד". אני חושבת שבשנייה שהוא אמר את המשפט הזה, כל אחד מהמשפחה שלי תפס בעיניים שלו נקודה אחרת בקיר לתלות את המבט שלו עלייה, ופשוט השתתק. כל אחד בשנייה אחרת, כל אחד יחד עם שם אחר, עם חלק אחר של המשפט. בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי נסער כ"כ, הפנים שלו היו אדומות והעיניים כאילו רעדו בין העפעפיים כמו בתוך שלולית מים. הוא רץ מהר לחדר שלי והוציא מהארון תמונות של המשפחה שלהם, מיותר לציין שלא כדי לתת לאיש, אבל הוא אמר "רק שתראה איזה אנשים ! רק שתבין על מי אתה מדבר פה בכלל !".

כל הדרך לסבתא אמא בוכה ובקושי מצליחה להחזיק את ההגה בצורה יציבה, והיא רק אומרת בלי הפסקה "קירסטי ורותי... מסכנה רותי, מה היא תעשה עם החיים שלה, הקטנה הזאת?".

היום בעשר בבוקר ישבתי על הכיסא הצהוב ליד המיטה של אותה הילדה הקטנה הזאת, שרק במוצאי כיפור עמדה בפתח הבית שלי וביקשה בקול החלש שלה שאשים לה קמח בתוך הכוס שהביאה איתה. היא הייתה מוקפת בבובות, מכל הצבעים ובכל הגדלים, שאנשים דאגו להביא כדי שהמחלקה בבית חולים תיראה פחות נוראית לילדה בת 10, והייתה נראית כמו אחת הבובות ההן, רק יותר יפה מכולן. הגבסים שהיו לה על שתי הרגליים מנעו ממנה ללכת או אפילו לעמוד, ובגלל הפגיעה בבטן היא גם לא יכלה לשבת, אלא רק לשכב ולהתרומם עד זווית מאוד מסוימת, שעדיין לא אפשרה לה לאכול. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות אפילו עם עצמי, הרגשתי כ"כ תקועה ולא רצויה שם. ובעצם איך לא? אני משערת שילדה בת 10 ש"פצועה באורח בינוני" ושאיבדה לפני שלושה ימים אבא ושני אחים גדולים שנקברים באותם רגעים, לא ממש רוצה לראות את הפרצוף שלי ולשמוע את השאלות המעצבנות שלי, שרק התחננו לעזור לה בדברים הכי קטנים. "להקריא לך מהספר...?", אני שואלת אותה והתיעוב העצמי חונק אותי. היא אומרת "לא" חלש ומגלגלת את העיניים. "חברה של אמא הביאה לך דפים וצבעים, את רוצה לצייר?" והיא רק מסמנת לי 'לא' עם הראש. "שאני אצייר לך משהו?". היא לא עונה לי ורק מסובבת את הראש לכיוון השני ומפנה לי את העורף. "אמא אמרה שאת חייבת לשתות משהו, רותי", אבל היא רדומה ובכלל לא שומעת אותי. אני נשענת אחורה ומסתכלת על הגוף הקטנטן שלה, על הפנים המתוקות. על הסימנים הכחולים ברגליים, מתחת לסנטר, על השבר ביד, השבר בכתף, בברך ובקרסול. על הפציעה בבטן והפגיעה בטחול רק שמעתי.  היא מעווה את הפנים מתוך שינה ולרגע אחד אני בטוחה שבפעם הראשונה מאז התאונה, היא בוכה, רק מתוך חלום. צרחות של ילד שישן במיטה מעבר לוילון מעירות אותה, ואני אומרת לה שהביאו אוכל ושהיא חייבת לאכול ולשתות. היא רק משפשפת את העיניים ואומרת לי "אני לא רעבה", ועוצמת אותן שוב.

אני נזכרת איך אמא שלי סיפרה לי בתחילת שנה שעברה, שרוצים להקפיץ את רותי שתי כיתות, שהיא אובחנה כגאון. רק שלומי וקירסטי לא הסכימו, בגלל שהם לא רצו ליצור בעיות בינה ובין דוד. אני זוכרת סיפורים מאנשים בבי"ס היסודי שברחוב, שהיו מספרים שהיא ילדה כ"כ חכמה וחריפה ומחונכת בצורה לא רגילה, ועכשיו אני שומעת שהיא מאושפזת ועוברת בין שני בתי חולים בשתי הערים הכי מרכזיות ואהובות בחיים שלי, עפולה וירושלים.

ב 12:25 אני מראה לה את השעון שלי ואומרת לה "תראי מה השעה עכשיו, בואי נקבע מתי את אוכלת את זה". היא מגרדת קצת במצח ועונה "ברבע לאחת, אולי". עד רבע לאחת אני מצליחה לחלץ ממנה כמה מילים, על בי"ס, על החברות, על השחייה, על הנגינה, על הבובות שסביבה. אחר כך אני מבקשת מהאחות להרים את הגב של המיטה ומנסה להאכיל אותה במרק ולחתוך את השניצל לחתיכות מספיק קטנות לפה הקטנטן שלה. אחרי חמש דקות היא אומרת לי "אני לא רעבה יותר", ומעלה את השמיכה על הפה. חברות שלה מגיעות אחת אחרי השנייה קצת לפני שחזרתי הביתה. כמו שבקושי דיברה איתי, היא בקושי מדברת עם כולם. אני נותנת לה נשיקה במצח בזהירות וחוזרת חזרה הביתה בסביבות 3.

רק הדקות הבודדות הללו של היציאה מביה"ח לכיוון האוטו, הדקות הללו שנראו כמו נצח, גרמו לי להריץ ולהתיז מחשבות באקראי בראש שלי, ולהבין יותר מבכל רגע אחר את מה שנבצר ממני להבין מראש, את המצוקה של הילדה הקסומה הזאת, של אמא שלה, את  האובדן הבלתי נתפס הזה של שכנים, של חברים, שהיו כמו אחים, של 14 שנה, את חוסר הצדק שמעורר בך רצון לבעוט בכל מה שמסביבך, את הטירוף שבלראות מודעת אֵבל עם שמות של אנשים יקרים שראית כמה ימים לפני, ששמעת את הנגינה שלהם מלמטה מציפה את הבית שלך, שספגת מהם כ"כ הרבה טוּב ודוגמא.

אז הבנתי אפילו את הדברים הכי שטחיים והכי חסרי חשיבות ביחס לגודל של האסון הזה, שלמרות שהם כאלה, לפעמים פשוט אי אפשר לתאר או להעריך או לאמוד אותם. רק אז הבנתי מה זה כשמדברים בחדשות על משפחה קרובה אליך שנהרגה בתאונת דרכים, מה זה להעריך כל רגע שלך עם אנשים, מה זה לשנוא את התקשורת ואת השקרים שלה ואת החדירה חסרת הגבולות שלה לחיים של אנשים, מה זה לשנוא אנשים שמדברים על גורל, לשנוא חרדים שבאים לבקר ילדה בת 10 ולהטיף לה על אלוהים אחרי שהיא איבדה את אבא שלה ואת אחותה ואחיה. מה זה לאבד אנשים שמבחינתך הם האחרונים שמגיע להם לאבד את החיים שלהם. הם מה שסימל חיים בשביל כל מי שהכיר אותם. מי יכול לדבר על אלוהים אחרי דבר כזה? איזה אלוהים היה נותן שדבר כזה יקרה? איזה גורל יכול להיות הסיבה לכל זה?  אין הסבר לזה. לא לתאונה, לא לחוסר הצדק ולא לכאב.

אם באמת יש את האלוהים הזה, שישאיר את הטובים ביותר איתנו, ולא ייקח אותם אליו.

יהי זכרם ברוך.