אחרי חודשיים כמעט שלמים של היעלמות טוטאלית מצידי, חודשיים של חום וזיעה ולימודים ומה שרק אפשר להוסיף, אני מגיעה למסקנה שבאמת צריך להפיח כאן איזושהי רוח חיים מחדש.

עם כמה שנשמע לא רלוונטי בעליל לציין זאת, החופש עבר ועבר מהר, אבל בכל זאת הוא זוכה לתואר "החופש הגדול הכי טוב אי פעם". י"א, לעומת זאת, די ההפך הגמור. עד שהספקתי להנות מרביצה וגידול הישבן מול המחשב במשך חודשיים שלמים, אני נאלצת לקום בבוקר ולהיכנס למוסד המנוכר כדי לראות עוד מחזור של כיתה ז', כתמיד תימנים דקיקים בגובה מטר וסיגריה עם חולצות של ג'ון סינה.

אבל אין מה לומר, יש לי כיתה טובה (וכן, אני מתארת לעצמי שזה לא מעניין אף אחד), יש איתי אחלה אנשים (וגם קומץ אנשים שהם פחות אחלה, אבל איפה אין), לרוב מורים תואמי ציפיות ובכללי די נחמד בבית ספר השנה אם להניח בצד את העובדה שהעיניים שלי נעוצות בספר של בני גורן שליש מהיממה.

וכי אי אפשר בלי ציטוטים,

דאחקות בשיעור צרפתית (מוכר גם כ: הרומן של מיכאלה ואושרי) :

- מיכאלה: "אושרי, אתה דוגמא של פאשלות !"

- מיכאלה: "אושרי, אם לא מתאים לך להיות פה, אל תהיה פה!"

  אושרי: "נו, את רואה איך את שלילית?!"

- מיכאלה: " qui sont les mots importants pour toi?"

  אושרי: "אוכל"

- מיכאלה לאושרי: "יש לך הומור של פוֹני !"

- אריק ביציאה לא קשורה: "sympatique!"

  מיכאלה: "צא החוצה עם כל ה sympatique שלך !"

- אושרי למישהו שאני לא זוכרת: "יאללה, בחייך, תזרום..."

  מיכאלה תוך כדי תנועת גלים בידיים לכיוון הדלת: "אתה תיכף תזרום מפה להפרעה !"

- מישהו: "מיכאלה אבל את לא מכתיבה את זה, איך נבין ?"

  מיכאלה: "לא צריך להכתיב, תבינו מלהקשיב, שזה יעבור לכם באוסמוזה !"

דאחקות בשיעור מתמטיקה:

- ארנה: "לא סתם כתבתי למעלה 'דף הסנפה יומי', אתם ממש מסניפים את כל מה שכתוב שם כי אתם אמורים להיות שולטים בזה כבר!"

  צליל: "יאללה ועכשיו תשחררי אותנו הביתה, שלא נמות ממנת יתר"

דאחקות בשיעור תנ"ך:

- אודי: "במילה 'הידעת', האות ה' היא...?"

  כל הכיתה יחד: "ה' השאלה!"

  אודי: "עוד מישהו אחד צועק ה' השאלה ואני תולה אותו בה' הידיעה"

- אודי: "קדימה, קדימה, לפתוח תנ"ך, למצוא את הפרק. אין רעש שאני יותר אוהב מהרשרוש של הדפים"

- אודי: "לפעמים בהפסקות אני מטייל לי בבית ספר בכל מיני פינות נידחות, ורואה ילדים מעשנים. ז"א, מרעילים את עצמם למוות"

דאחקות בשיעור היסטוריה:

- סבי: "תראו, הנאצים, הם לא ר-ק נאצים. ז"א, הם בני אדם. "

- סבי: "כי בעיקרון, לכל אחד מאיתנו יש איזה היטלר בבטן שמחכה להתפרץ"

- סבי: "מכולת וסופר, למשל, לא יכולות להיות אותו דבר. כי מכולת זו מכולת, וסופר זה סופר".

דאחקות עם זיו:

- "את שומעת, המורה שלי שואלת אותנו אם אנחנו אוכלים רימון וראש של דג וכאלה בחג, אז איזה טמבל אומר 'לא, אנחנו אוכלים סופגניות'. אז אמרתי לחתיכת דביל 'מה אנחנו, בפורים?' "

- *נותן לעדי סוכרייה כמחווה רומנטית* "תראי, תראי איזו יפה. הכל מגיע לה, הכל"

  *עדי מכניסה לתיק באדישות*

  "יאלללה, גם כן משחקת אותה, תיכף תראי אותה במסדרון תוקעת את זה כמו גדולה!"

______

בקיצור, אני לומדת במקום של פסיכים מוחלטים, המורה שלי לצרפתית משמיעה לנו מוזיקה כל השיעור ומדברת איתנו על ילדים אתיופים חמודים שרצים על חוף הים, המורה שלי לספרות נראה כמו ילד פולני עם ממוצע 110 שחטף מכות עם כפכף עד גיל 17, המורה שלי לאנגלית היא דוסית עם דיבור של כושית מהתוכניות של ריקי לייק שניסתה השבוע להפעיל טייפ במשך חצי שעה שלמה והחליפה שקעים ומה לא, ואז גילתה שהיא לא לחצה על on, המורה שלי לספורט...טוב נו, היא באמת חמודה, המורה שלי להיסטוריה דוגל בלימוד עצמי כך שהוא לא ממש משמש כמורה רוב הזמן, המורה שלי למתמטיקה היא סיפור קשה עוד משנים קודמות, המורה שלי לתנ"ך הוא הדבר הכי מגניב ביקום אבל הוא מפעיל סטופר עם כל כניסה לכיתה, ויושב מאחורי גוש טיפשות של 2 מטר שהדבר היחידי שהוא יודע לומר זה "וואלק מה הוא רוצה ממני, זה?".

(ז"א, אחלה כיתה, באמת).

 כיפור. אחחח, איזה יום טעון משמעות. ולמרות הציניות המבצבצת, יש באמת כמה אנשים שאני רוצה (ואפילו מרגישה חובה) לבקש מהם סליחה, וגם אם זה לא פנים מול פנים (כי עם חלקם זה יותר מסובך), לפחות שיידעו שליבי נקי מהעסק שאולי וייתכן שהיה לי איתם פעם, או שחשבתי עליהם משהו לא נכון והתברר לי ככה רק לאחרונה, או שגרמתי באיזושהי דרך עקיפה לכך שהם ייפגעו, או לכל דבר אחר שיכל לקרות.

אז ובכן, סליחה גיא, ורדי, מיטל, מור, עדי, גל, גל השנייה, ברק, אלמוג, נועה, בן, אלעד וכל מי שרק חושב שמסיבה לא מוצדקת הוא חסר כאן.

אז עדיף מאוחר מאף פעם- שנה טובה, שנת לימודים טובה וגמר חתימה טובה .