26.7 – היום הראשון
בשעה רבע לשבע בבוקר אני כבר מוצאת את עצמי נרדמת באוטובוס לבנייני האומה כשהפרצוף שלי נמרח על החלון, ומגיעה לשם בעיתוי מדהים של דקה לפני שההסעה לת"א בורחת לנגד עיניי. עם כמה שהדבר מייאש, אני מתנחמת בעובדה שאחרי היום הזה, אני לא מגיעה לשום כנס / שיעור / מה שלא יהיה ששייך או שבמסגרת "נס", הרוע הטהור (ראה פוסט קודם). קורס הקיץ הסתיים לו בשעה טובה ומוצלחת, וניצב לפניי רק עוד יום אחד, בודד ואחרון, בשישי לאוגוסט ואז אני רשמית בוגרת שנה א' של הפרויקט, חופשייה כציפור.
בכ"א יצאנו לדרכנו בסביבות 8:00 כשרועי מנעים את זמני וכל מיני אנשים מוזרים מבויאר מראים אחד לשני סרטונים מאוד-לא-מצחיקים בפלאפון ומריירים מצחוק. בגלל פקקים איומים הגענו לעתידים בת"א בערך ב10:00 או אפילו יותר מאוחר, ונפלנו קורבן לשלוש הרצאות ועוד משהו שאמור להיות אוכל.
ההרצאה הראשונה הייתה כ"כ משעממת שפשוט מחאנו כפיים בהיסטריה כשהיא הסתיימה, רק מההתרגשות לנוכח העובדה שהיא באמת הסתיימה. ההרצאה השנייה הייתה היחידה שעניינה מישהו, והשלישית הייתה לא יותר מאשר מצחיקה. וממש לא בגלל המרצה, שהיה דומה לאדיר מילר בגיל 13 עם חולצה מכופתרת שגדולה עליו בעשר מידות, אחרי חופן כדורי ואליום. הבן אדם ממש החזיק מיקרופון ביד ועדיין שמעו אותו יותר חלש מאיך ששמעו כל ילד ממוצע אחר בקהל. כששמנו לב שלמרות ההרצאות הקודמות על עתידנות לא נמצא אוזן ביונית או משהו שיעזור לנו לשמוע את הטונים הנמוכים-מידי של הבחור, פשוט פרשנו והחלטנו לשעשע את עצמנו עד לתום היום.
למזלי, ישבתי לצד יוני שהיה שמח להעשיר את הידע שלו על מידות חזייה ובכך הפך אותי למרצה העיקרית מול האדיר מילר הלוחש ההוא. כשמיצינו את העסק (ז"א, כשקצת נמאס לנו לדבר על ציצים והתחלנו להרגיש חולי נפש), מצאנו משהו אחר לצחוק עליו ופשוט נטפלנו לשני ילדים סטלנים, מהגימנסיה כנראה, שישבו לפנינו ופשוט נרדמו. אכן, העניין לא מרתק בהתחשב בעובדה שמי שלא נרדם בהרצאה הזאת הוא חתיכת לא נורמלי, אבל השניים ההם היו פשוט מנת הצחוק היומית. אחד מהם שם את הראש על הקיר ושקע לתוך שינה עמוקה, והשני פשוט רכן קדימה ולא התעורר גם כשחברים שלו הורידו לו את המשקפיים ומרטו לו שערות מהזקן (כשהמעיים שלי ושל יהונתן מתפוצצים מצחוק).
אחד מהם היה נראה כמו הכלאה בין סולן להקת רוק רוסית (העובדה שהוא הריח כמו בירה גם הוסיפה לאפקט) לבין אן שירלי ("האסופית").
אכן תמונות קשות. אן שירלי מצד ימין (כלומר, מצד אמא שלו), כנראה סולן להקת רוק רוסית מצד שמאל (מצד האבא).
אקספוזיציה: בתום יום העיון המייגע-אך-המשעשע אני נפרדת מחבריי הנאמנים ופניי מועדות צפונה, לצימר שמשפחתי היקרה בחרה להעביר בו את הסופ"ש.
שעת יציאה: 17:40
המוצא: תל אביב
המטרה: יסוד המעלה (מה, לכל, הרוחות?)
האמצעי: קו 842
ג'ובות: 100 שקלים ישראליים חדשים
מחסור ב: אוכל, מזגן, מנוחה לרגליים, מוזיקה, אקמול, זמן, סבלנות, דאודורנט, מין וכו'
שעת הגעה: 21:30
פנצ'ר בקו העירוני גורמות לכך שאאחר את האוטובוס בשנייה ושאחכה בחוסר-סבלנות אין קץ לבא אחריו. בסופו של דבר רק ב17:40 עליתי על 842 והגעתי ליסוד המעלה רק ב21:30 (!!!) עקב פקקים וחרטה מהסגנון הזה. אכלתי פיצה, גיליתי שאני צריכה להידחק יחד עם אחי במיטה מאוד-לא-גדולה, הבנתי שמשעמם לי והלכתי לישון.
ז"א: כן, זה בדיוק מה שזה נראה- הייתי חייבת לצלם משהו ולא היה לי מה.
נהג, אתה מעצבן:
אני: "סליחה, אתה יכול להגיד לי כשנגיע לצומת יסוד המעלה?"
הנהג: "למה, את לא יודעת איפה זה?"
אני: "אני יודעת, רק למקרה שאני אפספס, לא בראש שלי להגיע לקריית שמונה"
הנהג: "בסדר"
אני: "אז אתה יכול להגיד לי?"
הנהג: "תגידי, את ירושלמית?"
אני: "כן, אבל מה זה קשור?"
הנהג: "נו, ידעתי, כי ככה, כל הירושלמים נודניקים!"
נהג, אתה לא מצחיק:
אישה תמימה ללא עוול בכפה: "סלח לי, לצפת אתה מגיע?"
הנהג: "לא, אני מגיע לירח".
*סטגדיש בום*
27.7- היום השני
יום הולדת 45 שמח לאמא, כל ההפי הפי והבולשיט הנלווה לזה, ארוחת בוקר מאולתרת שרואים שאבא הכין, משם לטיול קל ברמת הגולן, לבריכה, לארוחת ערב בטבריה, פיפי ולישון.
28.7- היום השלישי והאחרון
במעבר חד מ-45 מעלות (נשבעת במאור עיניי) ל-34: בליסה חסרת תקנה במקדונלדס ומשם לירושלים. כמה, כמה שהתגעגעתי אלייך, בית שלי. התגעגעתי לשכנים הבוכרים המתוסבכים, למחשב העילג שלי, לריח של הסיגריות, אפילו למקרר הריק ולג'וקים.
ממצאים:
(ז"א : אוי ואבוי, אני נראית כמו עובדת זרה עם צירים).
מסקנה: אין כמו בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
