הדרכים הידועות

חורף. אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. אנשים ועכברים. כל מה שנכנס לתחום האפור. חורף והמציאות משתנה לי בלי סוף, כל פעם מחדש.

אני מתעוררת על הספה בסלון מהרעש של הגשם. לא סגרתי את החלון, לא התכרבלתי בשמיכה הנכונה, שוב נרדמתי בתחתונים. האור נשאר דלוק כל הלילה, שכחתי לקחת גלוגלה. שוב. הטלפון מצלצל, בצד השני נציגה מחברת כוח אדם. שוב. שנתיים אחרי, חורף, אני עדין לבד – חוזרת לשוק מחפשי העבודה. 

בראש מתרוצצות לי המון מחשבות. כל כך הרבה פוסטים שכבר ישבתי לכתוב ואיכשהו נשארו בטיוטות. כמה אפשר למחזר? אני כל כך מוכשרת וכל מה שהיה לי להגיד זה שנשבר לי הלב ואני מתפרקת לרסיסים.

אנשים גוועים לאט לאט, בלי לשים לב. גם אני גוועתי. גוועתי והשתוקקתי אל מול עצמי, אל מול מערכת היחסים שלך ושלה.

מערכת יחסים. טפו. בלדה לנאיבית וואנס אגיין. איך בלילות של תשוקה מטורפת הצלחת להערים עליי, איך התמכרתי למגע שלך ושכחתי את עצמי. איך הייתי כל כך עיוורת נוכח העובדה שכל פעם שהיית יוצא מפתח הדלת שלי עטוף כולך בריח שלי, באהבה הבוערת שלי – היית יוצא אל חיים אחרים, אל מערכת יחסים שמתפתחת לך בצעדים קטנים עם מישהי אחרת.

והכל עדין כל כך מעורפל, איתך או בלעדיך. עבר המון זמן, אפילו הספקתי להתנחם עם מישהו אחר. החיים שלי עברו עוד כמה טלטלות, התרסקתי וחיברתי את עצמי לא מעט פעמים גם בלי שום קשר אליך. כנראה שאיפשהו במהלך הדרך עלית עליי יותר מכל הפעמים שבהם הרגשתי שאתה עליי, בתוכי והבנת שאני מחפשת מישהו שיהיה שפוי בשבילי, שפוי במקומי והעדפת לברוח מהלב שלי שרק רצה להתכרבל עם הלב שלך, לב שרק רק רצה להתעטף באהבה שלך.

ואיכשהו, ברגעים של שפיות או דווקא ברגעים של חוסר – אני עדין מתגעגעת, עדין משתוקקת. רק ביני לבין עצמי, ביני לבין התמונות שלכם על גבי המסך.  איכשהו, ברגעים האלה שאני מרגישה כל כך לבד, אני גוועת לאט לאט אל מול מערכת היחסים שלכם, בלי שאף אחד ידע.

ומשהו בוער בי. שינויים. משילה מעלי קילוגרמים, תאים שנמחקים לי במוח. בחורף אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. חורף ואני רוצה לצאת, להרגיש איך הקור משתק את הפחד, לראות איך הגשם שוטף מכאן את כל החוסר וודאות, לשמוע את הרוח לוחשת את כל מה שבוער בי מפנים.

ויש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד אני רק לא מצליחה לכתוב ברור. לפרטי פרטים. לא מצליחה לארגן את הכל במקום ולתת לאצבעות לדלג על המקלדת. אז אני בוחרת לשתוק עוד קצת, רק עד שיהיו בי כוחות להתחיל להתמודד, רק עד שיהיו לי עוד כוחות – רק עוד קצת.

לו הייתי צריכה להגיש עכשיו משימת כתיבה, יכול להיות שהייתי נכשלת רק בגלל הרגע הזה, הרגע בו אני מתיישבת מול הלפטופ ומנסה לעבד תמלילים, מנסה לפתוח באופן הראוי ביותר את מה שבעיניי רוחי כתבתי מספר פעמים במהלך שיגרת היום-יום.

בפוסטים האחרונים שלי, שנכתבו ברגעי עילפון חושים, עסקתי בעיקר ברוח נכאים חולפת שעטפה אותי בשלב מסויים של היום, כשהחושך איים להגיע. מחשבות שהתרוצצו לי במשך כל היום בראש הביאו למסקנה נחרצת שאולי כדאי לנצל את הרגעים בהם השמש מבצבצת מבעד לתריסים של הדירה הקטנה בדרום תל אביב בה אני מתארחת לבדי כבר מספר ימים לכתיבה נקייה יותר, אותנטית משהו. אופטימית.

יש שיעידו עליי כעל בחורה בעלת מצבי רוח משתנים, חדשות לבקרים. הכל תלוי כמובן בסביבה בה אני נמצאת ובכמה אני מרגישה בנוח ובכל זאת – אני נוטה לנוע בין ייאוש טוטאלי לבין אושר עילאי ותחושת סיפוק. לכאורה, ניתן להסיק שהשפיות שלי רופפת כשלמעשה – הכל קורה בדיוק כמו שתכננתי. הכל קורה בדיוק כמו שרציתי שיקרה, שלב אחרי שלב, נדבך על גבי נדבך, אני בונה לעצמי מדרגות לגן העדן של החיים שלי כבוגרת. קיבלתי את התפקיד לו ייחלתי, אני מגיעה לקורס עם רקע ונסיון של שנתיים בתחום הסלולאר וכתוצאה מכך אני מובילה את רוב הפעילויות והדיונים, למרות היותי "הצעירה" בכיתה נישאות אליי הרבה עיניים מעריצות ומפרגנות, אנשי שיחה אינטלגנטים פלוס רואים בי לעזר ומתפלאים מאוד נוכח העובדה שאני רק בת 23 וכבר נפלה בחלקי הזכות להיות חלק ממערך ממוקד ואחראי, חלק מהליבה של החברה. בסיום ההכשרה אקבל רכב צמוד ולפטופ ובכלל – בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאחרי התקופה הלא קלה שעברתי אגיע סוף סוף למחוז חפצי. אבל ככה זה בחיים מסתבר, "חוק המספרים הגדולים" סוף סוף מתחיל לעבוד לטובתי ואני אוהבת את זה.

אני אוהבת את זה שבדיוק עכשיו דודה שלי טסה עם בן הזוג שלה לשבועיים וחצי ואני קיבלתי את הדירה הקטנה והנעימה שלה בדרום תל אביב, ושלמרות ההסתייגות שהייתה לי בהתחלה (בכל זאת מדובר על האיזור היותר צבעוני של תל אביב רבתי), אני נהנת מכל רגע לבד, אני נהנת מהעובדה שכשאני חוזרת הביתה מהקורס אני יכולה להוריד את החזייה והנעליים בסלון ואין איש מלבדי שזה יפריע לו, אני נהנת מהעובדה שהשכנים מעליי שומעים את שורשיי המוזיקה האפרקאית מחד ומאידך – נהנת מהעובדה שהשכן שגר בדירה ליידי נראה מצויין, שומע מוזיקה בקולי קולות, שר ומזייף כאילו אין ייאוש בעולם כלל, וגורם לי להרגיש שייכת, לא במודע אומנם – אבל גם זה משהו. אני נהנת מהעובדה שאני מגיעה הביתה, פותחת את החלונות, נותנת לשמש לשטוף את הבית, נותנת לאוויר שעמד בחלל החדר לצאת החוצה. אני נהנת מהעובדה שהכל בקצב שלי. אני יכולה להתיישב על הספה, להניח את רגליי על השולחן, לגלגל לעצמי ג'וינט, לאכול תפוח אדום קשה ומתוק למרות שאני בכלל טיפוס של תפוח ירוק חמוץ ולהנות מהשקט המדומה שסביבי. אני נהנת מהעובדה שסוף השבוע הגיע ויש לי גשר נפלא עד יום שלישי, נהנת מהעובדה שאני יכולה לנקות את הדירה סטפ ביי סטפ ולא ביי דה בוק. לשטוף קצת כלים ולעצור לשיחת טלפון שמתכננת את האירועים הקרובים, לטאטא את הריצפה ולעצור לאתנחתא קומית עם קפה וסיגריה. נהנת מהעבודה שאצא עם הבנות לפיק-אפ בר, לפרוץ קצת גבולות, לרקום קצת קשרים. להביא מישהו הביתה באמצע הלילה, להזדיין בקול רם ולבקש ממנו ללכת אחרי הסיגריה, לפני הסמול טוק. אני נהנת מהעובדה שבמהלך השבוע הקרוב הדירה עתידה לעלות על גדותיה מחברים, אולי גם כאלה שלא הזדמן לי לפגוש כבר זמן מה, כאלה שיש לי צורך בליטופי האגו שלהם לעיתים ובגעגועים שלהם אליי. זה טוב לי ונעים, להרחיב את איזור הנוחות.

ואולי להכיר בעובדה, שאולי, רק אולי – טוב לי ואני מאושרת. שיש לי סוף סוף במה להתנחם, שאולי ככה זה הולך להיות מעכשיו. במספרים גדולים. פעם אחרי פעם. לא עוד רגעים קטנים של אושר אלא חיים שלמים שמלאים בהבנה וקבלה עצמית, שמלאים בסיפוק. תמיד אמרו לי במסגרות שונות בחיים, לא לשכוח לשאול את עצמי בכל רגע נתון: "מה אם?" מה אם זה לא חייב להיות שחור ולא חייב להיות לבן, "מה אם?" מה אם מהמשבר הגדול ביותר של חיי באמת יכול לצמוח שינוי, שינוי שיעשה לי קצת טוב, זה הכל. שינוי שיגרום לי להרגיש שזה בסדר גם לשאוף להצלחה וגם באמת להצליח. מה אם אני יכולה להפריך את ההנחה הרווחת שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני ושאנשים באמת רוצים להיות חלק מהחיים שלי, שאנשים באמת רוצים בקרבתי? "מה אם", באמת טוב לי?

אני עוצרת לרגע וחושבת, מסדרת את החולצה, מיישרת רגליים. מניחה את הראש לצד, מגבירה את הווליום של המוזיקה, מדליקה עוד ג'וינט וקולטת שטוב לי. בתכלס, בנינו - טוב לי ואני מאושרת.

She said, I feel stranded
And I can't tell anymore
If I'm coming or I'm going
It's not how I planned it
I've got a key to the door
But it just won't open 

And I know, I know, I know
Part of me says let it go
That life happens for a reason
I don't, I don't, I don't
Cause it never worked before
But this time, this time
I'm gonna try anything to just feel better 

Tell me what to do
You know I can't see through
The haze around me
And I'll do anything to just feel better
I can't find my way
God I need a change
And I'll do anything to just feel better
Any little thing to just feel better 

She said I need you to hold me
I'm a little far from the shore
And I'm afraid of sinking
You're the only one who knows me
And who doesn't ignore,
That my soul is weeping 

I know, I know, I know
Part of me says let it go
Everything must have its season
Around, around it goes
Everyday's the one before
But this time, this time,
I'm gonna try anything to just feel better 

Tell me what to do
You know I can't see through
The haze around me
And I'll do anything to just feel better
I can't find my way
God I need a change
And I'll do anything to just feel better
Any little thing to just feel better 

I'm tired of holding on
To all the things I oughta leave behind
It's really getting old and
I think I need a little help this time 

The haze around me
And I'll do anything to just feel better
I can't find my way
God I need a change
And I'll do anything to just feel better
Any little thing to just feel better